בדרך שלה

פרולוג- געגוע שהתחיל לצמוח

אבא יושב על כורסת הטלווזיה הבלויה שלו. לצידו נחה כוס התה שהכנתי לו לפני שעה שלבטח כבר הספיקה להתקרר. אבא שלי הוא איש של מעשים, לא של מילים. מהאנשים של פעם שהשיגו הכל בחייהם בזכות זוג הידים הסדוקות והחבולות שלהם. אבל זה בסדר, כי אנחנו מצליחים לתקשר בזכות העיניים. אנחנו לא צריכים מילים בשביל לדבר. שאבא כבר מוציא מילה מהפה כנראה שהיא חשובה. כל מילה שלו נבחרת בתבונה. כאילו מילותיו כל כך יקרות שלא רוצה לבזבז אותן סתם. אבל כעת, הדממה בינינו היא לא כמו התמיד. הדממה צורמת. המונית שלי צריכה להגיע בעוד 60 דקות ולקחת אותי לחיים חדשים. אני יודעת שאבא שלי לא אוהב את הרעיון. הוא אפילו חרג ממנהגו והעביר לי הרצאה שלמה על סיבות למה עליי להשאר בבית ולוותר על המשרה הזו. אבל גם אבא שלי, שאני מעריצה אותו הפעם לא שכנע אותי במילותיו היקרות.

"תומקה" הוא מפיג את השתיקה הכואבת, קורא לי בשלוותו. הוא מעביר את ידו על זקנו המאפיר, כמו כל פעם כשהוא טרוד ואני מתרפקת על הרגע.

"אבא, אין ויכוח. אני עושה את זה וזהו." אבא רגיל שאני הילדה הטובה שלו. שאני תמיד עושה מה שהוא אומר ולא מתווכחת איתו לעולם. אבל הפעם החלטתי, הפעם אני לא מתחשבת בדעתו. אני חייבת לעשות את זה בשבילו.

"תומקה, את נחפזת סתם. יש דרכים אחרות, אני בטוח" 

אני מרכינה את ראשי לרצפה. יש לי הרבה דברים לומר. הוא טועה. זו הפעם הראשונה שאבא שלי טועה.
אין לנו אופציות אחרות. הוא חולה מאוד, ועיכלו לנו את הבית הישן. ואנחנו גרים בכוך המעופש הזה ומשלמים שכירות חשמל ומים. הזריקות החודשיות שלו כל חודש עולות הון, וכמובן שאין לו ביטוח פרטי. שלא נדבר על תשלומי הלימודים המוקפאים שלי. אנחנו נמצאים בבוץ. עמוק, בבוץ. המשרה הזו היא הסיכוי האחרון שלנו לצאת משם.
דרורה היא חברה של דודה שלי. היא טיפוס כזה שמכיר את כולם ומקושר להכל, היא זו שהציעה לי את המשרה. היא הזהירה אותי שזה לא הולך להיות פשוט, אבל היא מודעת למצב שלי ושל אבא.
גבריאל מלכה, הכדורגלן המצליח בנבחרת ישראל הוא הבוס שלי החל מעוד שעה בדיוק.
דרורה הרכלנית אמרה שהוא כבר שכר שמונה נשים שונות למשרה, ואף אחת מהן לא החזיקה מעמד. את רובן גבריאל פיטר בעצמו.
היא אמרה לי שהסטנדרטים שלו גבוהים, הדרישות שלו מוגזמות ואין לו חמלה לצרכים אישים כמו ימי חופש או שעות מנוחה.
היא הזהירה אותי שזה לא יהיה פשוט לעבור לגור בבית שלו ולהיות רשאית לצאת רק בסוף שבוע אחד בחודש.
אבל, במקביל להיותו שחקן מצליח הוא מנהל עסקים מעבר לים ונעדר הרבה מהבית. הוא אלמן, והתאומים שלו לא יכולים להשאר לבד כשאביהם מבקיע גולים או חותם על עוד כמה עסקאות מצליחות מעבר לים.
הוא חייב אומנת למשרה מלאה.
המשכורת החודשית שהוא משלם יכולה להציל לאבא שלי את החיים. יכולה לכסות לנו את ההלוואות והחובות הבלתי נגמרים שלנו.
הוא יכול להעביד אותי בפרך, כל עוד אעבוד בפרך ואדע שאבא שלי בבית לא דואג אם ינתקו לנו את החשמל או המים, מקבל את התרופות ומשלם שכר דירה בזמן, הלב שלי יהיה שלם.

אני בחיים לא אומר לו את זה. לא אתן לו להרגיש שהוא זקוק לעזרתי. לא אעמיד אותו על טעותו ואצעק עליו שזו ההזדמנות היחידה שלנו לשרוד את העולם הזה. אז אני לוקחת נשימה עמוקה, ומסתכלת על הרצפה, מפחדת לפגוש בעיניו הדואגות.
עיניו הדואגות שדאגו לי במשך 25 שנות קיומי, בכו יחד איתי מעצב ומשמחה.

קול צפצוף נשמע מרחוק. אני מזיזה את התריס הרעוע שכמעט נופל כשאני אוחזת בו, העולם בחוץ נשקף אליי. המונית עומדת למטה.

"המונית הגיעה" אני מודיעה לו ובולעת חזק, מקווה לבלוע את כל הדמעות המעצבנות האלה שלא עוזבות את הגרון שלי.

הוא לא עונה לי. הוא מעביר את קצה אצבעתו על שפתו ומסתכל בריכוז על הקיר המתקלף.

"תבטיח לי שתיקח את כל התרופות בזמן ותתקשר מתי שתצטרך, אפילו אם זה בלילה" אני יודעת שהוא מקשיב לי, אפילו שהוא לא עונה.

"אבא" אני מתחננת לתשומת לבו.

"לכי תום" הוא אומר בדרמטיות, אבא שלי החזק והגיבור. הוא אף פעם לא נשבר לידי, אפילו שאלוהים לקח לנו את אמא. הוא לעולם לא נשבר לידי. הוא תמיד נתן לי להרגיש שלא משנה מה יקרה,יש לי סלע איתנה ובלתי שבירה להשען עליה.

"אל תכעס עליי, בבקשה" אני צורבת אותו במבטי, לא אראה אותו לעוד שבועיים לפחות.

"אני לא כועס עלייך ילדה, אני כועס על עצמי"

דמעותיי זולגות בשקט. אני מתקרבת אליו ונושקת לעור החשןטף בראשו, הפרצה הקטנה שנוצרה בין שיערותיו השחורות שרובן החלו להאפיר.

"אני אוהבת אותך" אני לוחשת לפדחת שלו, נושמת אותו אליי. כל מה שאני לוקחת איתי זה תיק גב, תמונה ישנה וגעגוע שרק התחיל לצמוח.