Destiny- Z.M

פרק 58

מוזמנים להמשיך להקשיב לשיר המצורף או לפחות לסופו בזמן שאתם קוראים את תחילת הפרק. מקווה שתאהבו את הפרק 3>
-

בלי ששמתי לב, השקיעה הגיעה. השקיעה המודיעה על בוא הלילה, השקיעה המזכירה שמחר יבוא יום חדש, הגיעה. אהבתי את השקיעות, אהבתי במיוחד לראות אותן עם אמה, היה בזמן הזה ביום משהו מרגיע. אבל עכשיו, כשהייתי לבד, השקיעות היו רק חלל גדול בלב שלי שחיכה שימלאו אותו. עכשיו הכל היה חסר משמעות עבורי, בלעדייה.

המשכתי לכתוב:
‏אני לא רוצה להרפות
אני יודע שאני לא כזה חזק
אני רק רוצה לשמוע אותך אומרת ״בייבי, בוא נלך הביתה״
״בוא נלך הביתה״
כן, אני רק רוצה לקחת אותך הביתה
לא רציתי לשחרר, לא יכולתי לשחרר. בתוך תוכי, ידעתי שאני לא מספיק חזק. באותם הרגעים הדבר היחיד שרציתי לשמוע היה את קולה, רציתי שהיא תגיד לי ׳בוא נלך הביתה׳. לעזאזל, עדיין רציתי לשמוע את קולה, רציתי שהיא תגיד את זה. רציתי לקחת אותה הביתה, להחזיר אותה הביתה, אליי.

לפני שצבע שחור כיסה את השמיים, סיימתי את השיר כך:
‏‪החזיקי מעמד, אני עדיין רוצה אותך
תחזרי, אני עדיין צריך אותך
רציתי אותה, רציתי שהיא תחזיק מעמד. הייתי חייב שהיא תחזור, הייתי צריך אותה.

עברתי על כל השיר ושרתי בקול אותו כמו ששרתי אותו בראש שלי. המילים היו כל כך נכונות ואמיתיות, השיר היה נשמע כל כך טוב. לראשונה מזה זמן רב, הייתי גאה ובטוח בעצמי.
״אמה, זה בשבילך״ מלמלתי לאוויר, דמעה זלגה מעיניי.
״הגיע הזמן לחזור...״ המשכתי, דיברתי לעצמי, כי האוויר לא השיב לי מענה. לא יכולתי לקרוא לבית שלי עם הבנים ׳בית׳. הם היו החברים הכי טובים שלי אבל כשהתכוונתי ל׳בית׳, התכוונתי למשהו שהוא לאו דווקא מוחשי. התכוונתי למישהו או למשהו שאני תמיד אוכל לחזור אליו והוא תמיד יקבל אותי בזרעות פתוחות. הוא יאהב אותי, הוא יתמוך בי, הוא יעזור לי, הוא ישלים אותי. במקרה שלי, ה׳בית׳ שלי היה אמה.
סובבתי את הרכב בחזרה לבית עם הבנים, תוך כמה דקות הגעתי וחניתי את הרכב שלי בחנייה שלי. הכנסתי את היומן לאחד מכיסיי וי‪צאתי מה‬רכב שלי, התקדמתי לעבר הבית ופתחתי אותו בעזרת המפתח שלא זכרתי ששמתי בכיס.
״אתה בסדר?״ נייל שאל כשצפה בי מהספה נכנס הביתה.
״אני אהיה״ חייכתי חיוך קטן ועצוב.
״אכלת בכלל?״ הוא המשיך ושאל.
״כן״ שיקרתי. נייל חייך חיוך רחב, הוא האמין לי. כנראה שהוא שכנע את עצמו להאמין לי, שהוא רצה להאמין כל כך בזה, כך שהוא קנה את השקר שלי. האמת שלא רציתי לאכול, לא הרגשתי צורך בזה.
״אני הולך להתקלח, אל תדאגו לי״ הוספתי והלכתי לחדרי. הכנסתי את יומני למגירה וסגרתי אותה, פתחתי את דלת חדר האמבטיה שהיה בחדרי ונכנסתי לשם. כיוונתי את המים לטמפרטורה שתהיה מושלמת בשבילי. כשהמים היו חמים מספיק, נכנסתי מתחת לזרם. התנתקתי מהכל, המים השכיחו ממני את כל הצרות שלי, אבל רק לעת עתה.
״את בטח גאה בי״ זרקתי לאוויר לאחר שיצאתי מהמקלחת וזרקתי על עצמי טרנינג וחולצה קצרה וחלקה, קיוויתי שאמה מקשיבה לי. גם אם היא לא יכלה לענות לי, רציתי לדעת שהיא לפחות הקשיבה לי.
״את שומעת אותי? את פה?״ תהיתי. לא קיבלתי שום רמז, שום סימן.
״בכל מקרה, זה בשבילך...״ מלמלתי והוצאתי את היומן שלי מהמגירה, פתחתי אותו במקום שכתבתי את השיר והתחלתי לשיר בקול שקט. בהתחלה שרתי בשקט, לא רציתי שאף אחד חוץ מאמה ישמע את זה. אבל אחר כך ממש נכנסתי לזה, הבנתי ששרתי חזק מידי כשדלת חדרי נפתחה והארי עמד בפתח שלה.
״זה מדהים. מתי כתבת אותו?״ הארי שאל כשסיימתי לשיר ורק אז שמתי לב שהוא מחא כפיים בפתח חדרי.
״זה כלום...״ מלמלתי בלחץ.
״זה לא כלום, זה מרגש וטוב. למה כתבת אותו?״ הוא חייך אליי.
״האמת שרציתי לדחות את השיחה הזאת אבל כנראה שהגיע הרגע״ גירדתי בעורפי והשפלתי מבט. לא רציתי להגיע לשיחה הזאת איתם, לפחות לא לפני שאני אהיה בטוח בהחלטה המהירה שלי במאת האחוזים, לא רציתי שהם ישנאו אותי. אבל מצד שני, הגיע להם לדעת. לעזאזל, לגמרי לא הייתי מוכן לשיחה הזאת איתם אבל כנראה שלאלוהים היו תוכניות אחרות עבורי...
״היי היי, אתה יכול לספר לי הכל״ הארי התיישב על מיטתי.
״אני מצטער שאני עושה את זה, זה אנוכי״ אמרתי.
״הכל בסדר, מה שזה לא יהיה, אתה לא אנוכי״ הוא הניח את ידו על הכתף שלי ואמר.
״אני מניח שעכשיו זה הרגע... אגב, איפה הבנים?״ מלמלתי.
״הם בחדרים שלהם, לקרוא להם?״ הארי שאל והנהנתי. הוא יצא מחדרי וקרא להם בזמן שלקחתי נשימה עמוקה.
״הכל יהיה בסדר, אתה עושה את המעשה הנכון״ שמעתי קול, יכולתי להשבע שזה היה קולה של אמה. הסתובבתי בחדות, חיפשתי מאיפה בא הקול.
״את פה?״ שאלתי בזמן שסרקתי את החדר בעיניי. לא קיבלתי מענה, לפחות לא אחד כזה שנאמר בקול, אז הנחתי שדמיינתי את זה... בכל מקרה, גם אם זה לא היה אמיתי- זה נתן לי כוח, הרגשתי בטוח בעצמי ובהחלטה שלי. לקחתי עוד נשימה עמוקה והתקדמתי לסלון, הבנים חיכו שם.
״אתה בסדר?״ לואי שאל.
״כן״ הנהנתי.
״אתה נראה מתוח... קרה משהו?״ ליאם שאל, ידעתי מה הוא ניסה לעשות, הוא ניסה להוציא ממני פיסת מידע.
״אני לא רוצה לעשות את זה קשה יותר ממה שזה, וזה מאוד קשה... אני פשוט אגיד את זה״ התיישבתי בספה, כל המבטים הופנו אליי.
״אני אעזוב את הלהקה. וזה לא בגללכם, אתם החברים הכי טובים שלי ואני אוהב אתכם, אני מודה לכם על הכל. זה בגללי, אני לא מסוגל יותר...״ אמרתי בנשימה אחת. עיניהם התרחבו.
״בהתחלה חשבתי שאני צריך הפסקה מהכל, שאני צריך להתמודד עם האבל שלי אבל אתמול בלילה יצא לי לכתוב משהו. היום, כשהלכתי לנשום אוויר, המשכתי לכתוב. אני לא יודע איך עשיתי את זה אבל כתבתי שיר, שיר על איך שהרגשתי ועל איך שאני מרגיש. אני חושב שאני אצא לקריירת סולו, לדרך חדשה משלי שתוקדש לזכרה של אמה. אמה היא מקור ההשראה שלי ואני חב לה את חיי. היא רצתה שאני אהיה מאושר גם בלעדיה וזה הדבר הכי קרוב לאושר שאני אוכל לחוות בלעדיה. בבקשה תגידו משהו״ הסברתי.
״אני גאה בך״ לואי אמר וחיבק אותי.
״אתם לא כועסים?״ עיקמתי גבה, הופתעתי.
״למה שנכעס? אנחנו רוצים שתהיה מאושר״ הארי ענה וחיבק אותי.
״אבל אני אנוכי״ אמרתי.
״לרצות להיות מאושר או לקיים הבטחה זה לא להיות אנוכי ואם ככה תהיה מאושר, בבקשה ממך, לך על זה״ ליאם אמר וחיבק אותי.
״אנחנו נתגעגע אליך אבל אנחנו מעדיפים שתהיה מאושר... אבל זאין, אתה תמיד תהיה בלב שלנו, אתה תהיה אחד משלנו לנצח״ נייל הוסיף.
״ציפיתי שזה יעבור אחרת...״ מלמלתי, לא חושב שמישהו שמע אותי.
״מגיע לך להיות מאושר״ ליאם חייך אליי.
״עוד לא דיברתי עם סיימון״ אמרתי בלחץ.
״אתה תדבר איתו ואתה תעבור את זה. ואם הוא לא ייתן לך לעזוב בגלל החוזה הדפוק הזה, אנחנו גם נעזוב״ נייל אמר.
״אתה תגיד לו: ׳זין על החוזה הדפוק הזה, זין על הכל!׳. אתה יכול גם לקרוע לו את החוזה מול הפרצוף, הוא יתעצבן וזה יהיה מצחיק״ הארי אמר.
״אני אשתמש בזה״ גיחכתי, באמת שקלתי להשתמש בזה אם העניינים יסתבכו.
״אתם רוצים שנצא לאנשהו?״ לואי שאל.
״אני חושב שאני צריך משקה...״ עניתי לאחר שכל העיניים הופנו אליי.
״אז נתארגן וניפגש בסלון עוד חצי שעה?״ נייל שאל.
״סגור״ ליאם ענה וכל אחד הלך ולחדרו כדי להתארגן.
״תודה״ דיברתי לחלל הריק וחייכתי חיוך קטן, ידעתי שאמה הקשיבה לי, או לפחות קיוויתי שהיא הקשיבה לי.
זרקתי על עצמי חולצה רנדומלית וג׳ינס, נעלתי נעלי סניקרס לבנות. ריססתי את עצמי בבושם והסתכלתי במראה, קיוויתי שנראיתי בסדר.
הלכתי לסלון והתיישבתי על הספה, חיכיתי שהבנים יסיימו להתארגן. בנתיים, עברתי על הודעות והתעדכנתי בדברים מהכמה ימים האחרונים. נדהמתי לגלות שנכתבו והופצו יותר ממאה כתבות על המוות של אמה רק מהיממה האחרונה. קיבלתי המון הודעות של ׳משתתף בצערך׳ וכו׳... לא חשבתי שזה ישפיע בצורה כזאת על כולם. אבל שוב, שקעתי בצער שלי וחסמתי את כל רעשי הרקע, הייתי אנוכי. האמת שהעדפתי שזה יישאר פרטי אבל גם כשזה היה ציבורי זה היה בסדר, לפחות לא היו תגובות רעות, ואם היו, הייתי שובר אותם בלי רחמים.
תוך כדי שהרהרתי והתעדכנתי, הבנים סיימו להתארגן ונכנסנו לרכב הגדול והמרווח של הארי.
״מי המשגיח?״ ליאם שאל.
״אני אהיה המשגיח אבל תיזהרו לעשות לי בעיות״ נייל הזהיר. וואו, עבר הרבה זמן מאז שבאמת יצאתי עם ארבעת החברים הכי טובים שלי. התגעגעתי לזה למרות שהנסיבות לא היו משמחות, הייתי פשוט צריך לשכוח מהכל. חשבתי שמשקה יעזור לי בזה, רציתי להאמין שמשקה חריף וטוב יגרום לזמן לחזור לאחור.
הארי נסע לאחד המועדונים, חנה את הרכב בחנייה מול המועדון וכעבור כמה דקות כבר היינו בתוך המועדון. המועדון שרץ אנשים, המוזיקה הייתה רועשת.
״אני הולך לבר״ הודעתי להם והתקדמתי לעבר הבר בלי לחכות לתשובה מצידם. בלי שביקשתי, הברמנית שלחה לעברי ארבעה שוטים.
״למה זה?״ שאלתי.
״עזבי, לא באמת אכפת לי... תודה״ הודתי לה וגמעתי את כל תכולת הכוס בשניות. אחר כך, הזמנתי עוד ארבעה שוטים. ועוד ועוד ועוד. הפסקתי לספור בשוט השמיני. הרגשתי את ראשי מסתובב, המוזיקה חדרה לעצמותיי. לא רציתי לחזור הביתה כשהייתי מחוק אבל המועדון קבע בשבילי אחרת. הייתי מחוק.