פרק 51

330 27 1
                                    

״לא הרבה, הטיפולים יכולים לקנות לך זמן״ היא אמרה.
״זמן עד מתי? עד שאני אאבד את עצמי? עד שאני אהפוך לעור ועצמות? עד שאני אאבד כל טיפת חיים שבי? עד שלא יהיה לי כוחות לחיות?״ זעקתי.
״אמה, מתוקה, המטרה שלנו היא לשמור אותך בחיים כמה שיותר זמן...״ הרופאה אמרה והסתכלה אל תוך עיניי הדומעות.
״אבל אני לא אהיה בן אדם שלם עם כל הטיפולים האלה״ התייפחתי.
״א-״ היא באה להגיד את שמי במטרה להרגיע אותי בזמן שאני קיבלתי החלטה וקטעתי אותה.
״לא, אני לא הולכת לעשות את זה. אני הולכת לחיות את מה שנשאר מהחיים שלי ולא כבן אדם מת. מצטערת, דוקטור, קיבלתי החלטה״ קבעתי.
״א...את בטוחה? זה אומר ש...שאת תמותי יותר מהר. כ...כי הגידול יגדל״ היא היססה.
״אני בטוחה בזה״ חייכתי חיוך קטן.
״אז אם את בטוחה בזה, ואת בן אדם בוגר, זה מה שיקרה. את תמיד יכולה להתקשר אליי שהמצב מחמיר, אולי נצליח לקנות לך קצת זמן...״ הרופאה מלמלה.
״תודה דוקטור״ חייכתי ויצאתי מחדרה. מחיתי כמה דמעות והתקדמתי אל הבחור היפה שלי שישב על אחד הספסלים הצמודים לאחד החדרים שבבית החולים. כשהוא הרגיש שאני מתקרבת, הוא הרים את ראשו והסתכל עליי.
״איך היה?״ הוא שאל וקם מהספסל.
״היה בסדר, היא נתנה לי את התוצאות של הבדיקת דם שלי... הכל תקין״ שיקרתי לו במצח נחושה. כאב לי כל כך לשקר לו אבל בקושי יכולתי להתמודד עם זה בעצמי, לא יכולתי להפיל את זה עליו עכשיו. אני מבטיחה שאני אספר לו מתי שאני באמת אקלוט את זה.
״מצויין. הבהלת אותי שלא יצאת מהחדר של הרופאה מלא זמן״ הוא חייך. אם הוא רק היה יודע שהייתה סיבה לכך שלא יצאתי מלא זמן מהחדר של הרופאה...
״אמרתי לך, אין ממה לדאוג״ חייכתי. לעזאזל, החיוך שלו מידבק.
״הביתה?״ זאין שאל.
״הביתה״ אישרתי.
ולמקרה שתהיתם, ׳הביתה׳ זה הבית שלי- שהפך להיות הבית שלי ושל זאין. עברנו לגור ביחד לפני קרוב לשנה וחצי ואנחנו לא פחות ממאושרים.
-
הימים חלפו ואיתם התחלתי להרגיש לא טוב.
תחילה, בחילות והקאות תקפו אותי. באותם הרגעים הלכתי לקרוא לראשונה על הגידול שיש לי. מסתבר שבחילות והקאות אמורות להגיע יחד עם עוד תופעות לוואי אכזריות שמגיעות עם המחלה.
סבלתי, אבל הייתי חיה, אז שתקתי ושמרתי את כל הסבל שלי לעצמי.
זאין דאג לי אבל איכשהו הצלחתי להרגיע אותו, אמרתי לו שסתם אכלתי משהו מקולקל.

אחר כך, התחילו לי קשיים בנשימה. הבנתי שזו עוד ׳מתנה׳ שהמחלה נותנת.
זאין יודע שיש לי אסטמה מגיל קטן אבל בכל זאת, הוא דאג והתחיל לחשוד. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שזה בגלל העונה ובגלל האסטמה שלי, שהכל יהיה בסדר. אני לא בטוחה אם הוא קנה את זה אבל אני רוצה להאמין שכן.

היו כמה פעמים שהתעלפתי ושהיו לי סחרחורות מטורפות.
ידעתי- זה בגלל המחלה.
אמרתי לזאין שאני אקח כדור והכל יהיה בסדר. הוא האמין?

התעייפתי במהירות, החיוך התחיל לרדת מפניי.
כל הזמן רציתי רק לנוח, הרגשתי תשושה ועייפה.
אני מניחה שזאין שם לב לשינוי במהירות כי אני, אמה וולדורף, הייתי הבן אדם הכי שמח שהוא הכיר- לטענתו. ״זו רק תקופה״ כך ניסיתי להרגיע אותו והאמת שגם את עצמי, רציתי להאמין שזו רק תקופה. אבל זו לא הייתה רק תקופה, נכון?

התחלתי לרדת במשקל, התחיל לרדת לי התיאבון.
העור שלי התחיל להיות חיוור, הייתי מכוערת ושנאתי את זה, נראתי כמו בן אדם מת.
״למה את לא אוכלת?״ זאין נהג לשאול.
״אני לא רעבה״ נהגתי לענות בחיוך קטן.
״את חייבת לאכול״ הוא נהג להגיד.
״אני יודעת, אני אוכל מאוחר יותר, מבטיחה״ נהגתי להבטיח למרות שלעולם לא הייתי מקיימת את ההבטחה הזו. לעולם לא אכלתי ׳מאוחר יותר׳- פשוט לא אכלתי. לא יכולתי להכניס שום דבר לפה שלי בלי להקיא אותו.

עם כל יום שעבר, מצבי החמיר...
רציתי למות, רציתי לוותר על הכל אבל לא נתתי לעצמי לעשות את זה.
נלחמתי בכל הכוח ואני אמשיך להלחם עד הדקה האחרונה שלי על כדור הארץ.
מה עבר עליי שלא הסכמתי לעבור טיפולים? מה עבר עליי שלא הסכמתי לקנות עוד קצת זמן? כנראה שרציתי להוכיח משהו לעצמי ולכולם, כנראה שרציתי לנצח במלחמה שלי לבין עצמי. אבל ידעתי, ידעתי משהו אחד- מה שאני לא אעשה וכמה שאני לא אלחם, אני אפסיד. שנאתי את ההרגשה הזאת, שנאתי להרגיש מתה, שנאתי לשקר לזאין, שנאתי להפסיד במלחמה שלי.
-
״אמי, למה את לא מרגישה טוב בזמן האחרון? את צריכה לבקר אצל רופא״ זאין שאל וגם קבע.
״אני בסדר״ התכרבלתי אל תוך עצמי והתעטשתי.
״את לא בסדר. את לא שמה לב? אמה, את משתנה, את לא מרגישה טוב כל הזמן, את לא אוכלת, את מקיאה, את חיוורת... שכחתי משהו? ברצינות, אמי, יש לך משהו לספר לי?״ זאין איבד את זה וכך גם אני.
לא, אני לא בסדר. הלוואי שהייתי מצליחה להגיד את זה במילים, הלוואי שהייתי מצליחה להודות בזה בקול רם. הלוואי שלא הייתי צריכה לשקר. אני שונאת לשקר לזאין בפרצוף, אני שונאת להגיד לו ׳אני בסדר׳ בכל פעם שאני ממש לא בסדר. אני שונאת את עצמי בגלל זה, אני מרגישה שאני מאבדת את זה.
לעזאזל, הלוואי שלא הייתי חולה במחלה הארורה הזאת. למה זה מגיע לי?
-
מצטערת מקרב לב שהפרק גרוע ולא ממש ארוך- לא רציתי לדכא אתכם עוד יותר באותו הפרק... אחרי הכל- אני מתחשבת!
בופ,,, אני נוראית. בבקשה אל תשנאו אותי ):

Destiny- Z.MWhere stories live. Discover now