Destiny- Z.M

פרק 50

נקודת מבט אמה:
18.11.2014
אתמול הבנים הוציאו את האלבום הרביעי שלהם, הוא כל כך יפה. אני רק רוצה להשוויץ ולהגיד ששמעתי את כל האלבום הרבה לפני כולם אז תקנאו בי! סתם, אני רק צוחקת... אני גאה בהם ברמות, הם עברו דרך ענקית והם הצליחו בענק. אני מאושרת. יש לי את זאיזאי שלי, אני לא צריכה שום דבר חוץ ממנו.
קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה, עניתי.
״אמה וולדורף, את מתבקשת להגיע לבית החולים עוד שעה״ הקול מהצד השני של השיחה אמר וניתק. מה לעזאזל? קרה משהו?
״קרה משהו?״ זאין שאל ונשק לראשי.
״ל...לא. לא יודעת, אני צריכה להגיע לבית החולים עוד שעה״ גמגמתי.
״הכל בסדר?״ הוא שאל במבט דואג.
״כן. תוכל להסיע אותי?״ שאלתי ומחצתי את פניו.
״ברור. אני גם אחכה לך בחוץ״ הוא חייך אליי.
״תודה״ נישקתי אותו ורצתי להתארגן. תוך כמה דקות הייתי מוכנה וכך גם זאין. יצאנו מהבית ונכנסנו לאוטו שלו.
״יש זמן לעצור בסטארבקס בדרך?״ זאין שאל.
״כן, יש זמן״ בדקתי את השעה בפלאפון שלי ועניתי בחיוך.
נסענו לסניף הקרוב ביותר של סטארבקס וקנינו קפה.
המשכנו לנסוע ותוך כמה רגעים היינו בבית החולים. יצאנו מהרכב ושאלתי את המזכירה איפה החדר של הרופאה שזימנה אותי לבית החולים. המזכירה אמרה לי ואני וזאין רצנו לחדרה.
״אמה״ הרופאה קראה בשמי ויצאה מחדרה.
״כאן״ עניתי בחיוך.
״תיכנסי בבקשה״ היא אמרה לי והנהנתי לעברה.
״ביי, זי״ נשקתי לשפתיו במהירות ונכנסתי לחדרה של הרופאה. התיישבתי על הכיסא שמולה.
״את מעשנת?״ הרופאה שאלה.
״לא״ עניתי. למה היא צריכה לדעת?
״נוטלת תרופות באופן קבוע?״ היא שאלה.
״לא״ עניתי. זה מוזר.
״האם ידועה לך רגישות מסויימת לתרופות?״ היא שאלה.
״טוב, אני... אני יכולה להבין מה הסיפור?״ באמת שלא הבנתי מה קרה. קרה בכלל משהו?
״כרגע עוד אין מה להבין. זוכרת את בדיקות הדם שעשית? הן הגיעו אליי. אני רוצה להעביר אותך בדיקת סי-טי, זה הכל״ הרופאה הסבירה. היא נראתה אדישה למצב באופן מפחיד.
״קרה משהו? בשביל מה סי-טי?״ שאלתי בהיסוס.
״בואי נעשה את הבדיקה קודם ואז נבין הכל, בסדר?״ הרופאה הרימה גבה.
״לא. אני לא מתכוונת לעשות שום בדיקת סי-טי לפני שאת מסבירה לי״ עמדתי על שלי.
״אנחנו בסך הכל רוצים לשלול איזה חשש שעלה מבדיקות הדם שלך״ היא הסבירה והסתכלה אל תוך עיניי.
״חשש למה?״ הרמתי גבה גם אני.
״מהבדיקות שלך עלה חשש לגידול״ היא אמרה.
״מה? איזה גידול? סרטן?״ שאלתי. הדמעות איימו לפרצוץ, הרגשתי שאני נחנקת.
״יכול להיות שזה שום דבר, אני בסך הכל רוצה לשלול את כל האפשרויות״ הרופאה ניסתה להרגיע והחזיקה את ידי, אבל הדבר היחיד שרציתי לעשות זה להעיף את ידי מהאחיזה שלה ולתת לה סטירה, לקרוע את כל המסמכים ואת תוצאות בדיקת הדם שלי, להכריח אותה להגיד שזה שקר.
״ט...טוב״ גמגמתי.
היא לקחה אותי למן חדר צדדי וחשוך שבמרכזו הייתה מכונה ענקית.
היא נתנה לי חלוק ואמרה לי ללבוש אותו, ואז לשכב בתוך המכונה.
״תשתדלי לא לזוז״ היא אמרה ונכנסה לחדר צדדי ושקוף. לא זזתי.
״זה ייקח קצת זמן וזה יכול להרגיש קצת לא נעים בפנים אבל תשתדלי לא לזוז כדי שלא נצטרך לחזור על הבדיקה״ היא הסבירה את מה שהיה ברור מאליו- נעים זה לא יהיה. מתתי מפחד. פחדתי לא מהבדיקה, אלא מתוצאותיה.
הסוג של מיטה שבתוך המכשיר הזה התחילה לזוז ושמה אותי ממש בתוך המכשיר. זה היה מוזר אבל בעיקר מפחיד. לא העזתי לזוז.
כעבור מספר דקות מייסרות שהרגשתי שהמוח שלי עומד להתפוצץ, הרופאה אמרה שהבדיקה הסתיימה ושאני רשאית לרדת מהמכשיר המוזר, ושאני יכולה להוריד את החלוק אם הוא מציק לי. ירדתי מהמכשיר בזהירות, הורדתי את החלוק כי הוא גרם לגירוי בלתי נסבל בעורי, ונכנסנו לחדר שהיינו בו לפני הבדיקה.
״נו, אז מה, דוקטור? כמה זמן נשאר לי לחיות?״ היססתי. יש כאלה שיראו בזה בדיחה אבל הייתי רצינית מתמיד. זה הפחיד אותי למוות.
״בואו, שבי, אמה״ היא אמרה והתיישבתי בכיסא מולה.
״אני מבינה שההורים שלך לא בתמונה, זה נכון?״ היא שאלה.
״כן, למה?״ ליבי דפק בחוזקה.
״יש מישהו אחר שהיית רוצה שנתקשר אליו?״ הרופאה המשיכה ושאלה. אלוהים, אני פשוט ארביץ לה. למה היא כל כך אדישה?! למה היא לא מסבירה לי?!
״למה? מה הסיפור?״ ניסיתי לשמור על איפוק.
״לצערי הסי-טי אישר את החשש שלנו״ היא אמרה והפסקתי לנשום.
״מ..מה-״ מלמלתי בשאלה ודמעה זלגה מעיניי.
״מצאנו מה שנראה כמו גידול סרטני בבלוטות הלימפה שלך, מה שמכונה הודג׳קין״ היא הסבירה. השפלתי מבט, אין מצב שזה קורה לי.
״לצערינו מצאנו אותו, את הגידול הסרטני שלך, בשלב יחסית מתפתח״ היא אמרה ודמעה נוספת זלגה מעיניי.
״אין מצב״ דמעות נוספות ירדו מעיניי.
״אמה, אני מבינה שאלו חדשות לא קלות וזו הולכת להיות תקופה לא פשוטה״ היא ניסתה לנחם אבל לשווא. אני הולכת למות. אני אמות.
״תקראי אותם עוד מעט, בשקט. יש בהם כל מה שאת צריכה לדעת על המחלה״ היא הגישה לי מסמכים.
״יש פה גם הסבר על הטיפולים שאנחנו נתחיל כבר מחר״ היא הוסיפה.
״טיפולים?״ בלעתי את רוקי.
״אנחנו נעשה טיפול משולב: שמונה מחזורים של כימותרפיה ואחריהם שבועיים של הקרנות״ היא הסבירה.
״חשוב לי שתדעי שהטיפולים עצמם לא כואבים, אין לך ממה לפחד״ היא המשיכה וניסתה לעודד אותי.
״חוץ מהמוות...״ מלמלתי.
״אמרת משהו?״ היא אלה והביטה אל תוך עיניי, כאילו ניסתה לקרוא את הנשמה שלי, ניסתה לקרוא את המחשבות שלי, כאילו היא ניסתה לקרוא אותי.
״דוקטור, ברצינות, כמה זמן נשאר לי לחיות?״ כחכחתי בגרוני. דמעה נוספת איימה לפרוץ מעיניי, אני הולכת למות.
-
אל תסקלו אותי בבקשה.
מעכשיו הפרקים הולכים להיות קורעי לב, כנראה. מקווה שאני עושה את העבודה שלי בצורה טובה, אל תנטשו אותי :)