Chapter 75

557 39 23
                                    

המילים עזבו את פיו וליבי התמלא מחדש, כל הכאב שהרגשתי בחודשים האחרונים נעלם למשמע הצליל המתוק של קולו המחוספס. עצמתי את עיניי, נושכת את שפתי בכדי לא לחייך כמו אידיוטית .

זאין עדיין דיבר והרגשתי רע שהשתקתי את קולו, אבל כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הארי, הוא נמצא מאחוריי והוא נושם.

אליזבת לא מודעת למה שקורה. עיניה מלאות בדמעות למשמע דבריו של זאין, אבל היא לא שמה לב שהארי יושב מאחורינו.

זאין סיים לדבר ופרי החלה להגיד את הנדרים שלה, חיוך רחב מתפשט על פניה.

הרגל שלי רעדה. אני חסרת מילים.

אולי אני דמיינתי את זה?

הסתובבתי והצצתי מאחורי הכתף שלי, רק בשביל להיות בטוחה.

הוא כבר הביט בי ברגע שעיניי פגשו את עיניו, אותו חיוך על פניו. הוא העביר את לשונו על שפתיו, ממצמץ. גומותיו הופיעו על לחיו בדיוק כפי שזכרתי, ואני נשבעת באלוהים, הוא קרץ לי. קרץ.

"אלוהים," נשמתי, מסתובבת במהירות.

"מה?" אליזבת לחשה.

"כלום," סיננתי.

ניסיתי להתרכז בחתונה לאחר מכן, באמת ניסיתי, אבל פשוט לא יכולתי. אני אפילו לא מאשימה את עצמי, באמת. הארי יושב מאחוריי, עם החיוך הטיפשי הזה על פניו.

לעזאזל איתך, הארי.

סוף סוף, פרי מסיימת להקריא את הנדרים שלה והם מחליפים טבעות. חייכתי כאשר השניים התנשקו, זרועותיה של פרי נזרקות סביב צווארו של זאין וכולם מוחאים כפיים באושר.

אליזבת ואני עומדות בשביל המוביל לחופה ומתקדמות לכיוון היציאה מאוהל.

הטקס התחיל בשש בערב, מעט לא רגיל אבל עדיין נחמד. אני חושבת שזה בגלל שהם רצו לראות את השקיעה בסנטרל פארק, מראה יפהפה.

"המסיבה עכשיו, נכון?" אליזבת שאלה.

הנהנתי, עיניי עוקבות אחר הארי בזמן שכולם יוצאים מהאוהל לכיוון האוהל השני. הוא הולך עם נייל וליאם, ידיים בכיסים.

"את בסדר?" אליזבת שאלה בזמן שעקבנו אחרי כל האורחים.

"לא," הודיתי. "בכלל לא."

"למה? מה קרה?"

משכתי בזרועה בכדי שתפסיק ללכת והצבעתי על הארי.

היא הצטמררה. "זה...אלוהים אדירים..."

"הוא היה מאחורינו, אלוהים---"

"רוז, הוא---"

"---בחיים, אני עומדת לחרבן על עצמי---"

"אני מופתעת שעדיין לא חרבנת על עצמך--"

Hidden || h.s {translation}Where stories live. Discover now