זרקתי את חפציי על הספה וסגרתי את דלת הדירה מאחוריי, משחררת אנחה. למה הייתי כל כך כלבה להארי? הוא בסך הכל דאג לי. לא הייתי צריכה להיות כל כך גסת רוח.
שניות לאחר שאספתי את שיערי והחלטתי לקחת מקלחת חמימה בכדי להרגיע את עצמי, נשמעה דפיקה על הדלת.
כמעט צעקתי בעצבים כשראיתי את אהרון. שיערו מעוצב בצורה מסודרת ועיניו לבנות בלי טיפת אדום-- מוזר, בשביל מישהו שהתקשר אליי שיכור לפני שלוש שעות.
"היי, רוז, השארתי כאן את המטען של הטלפון שלי?"
החזקתי את עצמי מלסטור לו.
"מטען? בלי שלום, בלי כלום. רק' השארתי את המטען של הטלפון שלי כאן?'" שאלתי בחוסר אמון.
הוא הסתכל עליי בבלבול. "רוז, מה-"
"תסתום, לחמש שניות!" צעקתי עליו, מסתובבת על עקביי וחוזרת לתוך הדירה שלי. הוא עקב אחריי, סוגר את הדלת אחריו.
"אתה זוכר שהתקשרת אליי היום, אהרון?" שאלתי באטיות, מסתובבת להביט בו.
"לא התקשרתי אלייך היום, רוז," הוא אמר, מרים את גבתו.
"הו, אבל אתה כן התקשרת," אמרתי. "כשהיית שיכור מהתחת, התקשרת!"
אהרון החוויר.
שמעתי את נשימותיו מתגברות. "חתיכת בן זונה שקרן," אמרתי. "כל הפעמים האלה...כשאמרת לי שאתה בעבודה...ולא באת לאסוף אותי..." התקשיתי להביע את מחשבותיי דרך הכעס.
"רוזי, תני לי--"
"תפסיק לדבר. אהרון, ותפסיק לקרוא לי בשם הזה."
אהרון לקח צעד אחורה, מופתע מפרץ הזעם שלי.
"זה קורה...מאז שהתחלנו לצאת?" שאלתי, מפחדת מהתשובה.
אהרון התחמק מליצור איתי קשר עין.
"זה מה שחשבתי," אמרתי בלי להכחיש. "זה מה שחשבתי." הסתכלתי על הרצפה, זרם של דמעות בוגדניות זרם במורד לחיי.
אהרון נראה קפוא במקומו.
"איך, ברצינות, הצלחת להתנקות כל כך מהר?" שאלתי אותו, מתחילה להתהלך בדירה. "אתה לא נראה כאילו היית שיכור." הנדתי בראשי ועצרתי במקומי. "הייתי כל כך טיפשה שבאמת חשבתי שהתמחות זה עמוס כל כך."
"רוז-"
"הארי צדק," אמרתי. "אני פשוט תקועה סביבך בגלל שאני...אני מפחדת להיות לבד. אף פעם לא התנהגת אליי איך שמגיע לי והייתי צריכה לשים לב לזה ממזמן."
ההבנה מכה בי כשהמילים עוזבות את פי. אני מפחדת להיות לבד. מאז מה שקרה עם אליזבת באותם שנים, פחדתי להיות בלי מישהו. הרגשתי כאילו משקל כבד עזב את גופי אך באותו הזמן משקל כבד חדש הגיע.
"הארי?" עיניו של אהרון נפקחו. "הארי אמר לך משהו?"
עצרתי, מבינה את הטעות שלי. "אהרון--"
לפני שהצלחתי להבין מה קורה, אהרון הסתובב על עקביו ויצא מהדירה שלי לתוך המסדרון, אגרופיו מכים בדלתו של הארי.
מיהרתי לכיוונו. "אהרון, לא!"
הארי פתח את הדלת, בלבול מופיע על פניו. גבותיו מורמות.
"מה אמרת לה?" אהרון צעק עליו, פניו קרובות אל של הארי.
הארי ניגב טיפת רוק של אהרון מפניו וכמעט החנקתי צחקוק. "סלח לי?" הוא שאל ברוגע.
"מה לעזאזל אמרת לרוז?" אהרון חזר על דבריו.
"אמרתי לרוז המון דברים," הארי אמר, טון קולו יציב. מבטו של הארי עובר אליי לפני שחוזר אל מבטו הכועס של החבר שלי--טוב, חבר לשעבר. החזקתי את זרועו של אהרון.
"בבקשה, אהרון," אמרתי לו. "אל תעשה את זה."
הרגשתי את עיניו של הארי מביטות בי בזמן שאהרון משך את זרועו מאחיזתי.
התחננתי בלב שהארי יסגור את הדלת, שיחסוך מעצמו את הכעס של אהרון.
"כדאי לך להתרחק ממנה," אהרון כעס.
"ומה אם לא? רוז יכולה להחליט בשביל עצמה. היא לא הרכוש שלך."
סומק מופיע על לחיי למשמע דבריו של הארי. חזרתי להביט באהרון, מושכת אותו מהארי.
"אהרון, תפסיק לעשות את זה. אתה מתנהג בצורה מגוחכת." החזקתי את ידו של אהרון שוב. הוא הסתכל עליי, כעס מופיע בעיניו.
"מספיק, רוז!"
רצף האירועים הבאים קרה במהירות כשאהרון דחף אותי ממנו בחוזקה וגרם לי להתנגש בקיר לפני שנפלתי על הרצפה.
YOU ARE READING
Hidden || h.s {translation}
Fanfictionרוז לא אוהבת את הארי. והארי לא אוהב את רוז. אבל האם איום מתנשא של אדם אכזרי וקבוצת אנשים מפוקפקים יכולים לשנות את זה? כי בשבילה, זה הרגיש כאילו חלק ממנו תמיד היה מוחבא. חשוב!! הסיפור המקורי של הכותבת המקורית (SEASIDESTYLES) נמחק מוואטפד אבל אפשר למ...
