Hidden || h.s {translation}

Chapter 73

הגוף שלי התחיל לרעוד והיומן כמעט נפל מידיי.

לא, זה לא הגיוני. זה לא אמיתי, זה עוד סיוט, נכון?

"מה זה?" אליזבת שאלה.

היה לי קשה לדבר. כאן, בידיים שלי, נחה הכספת לכל המחשבות והרגשות של הארי. זה אותו יומן בו הוא תפס אותי קוראת את העמוד הראשון, אותו יומן שהוא נהג לכתוב בו שעות ארוכות.

בזמן שבהיתי בו, עוד מחשבה צצה במוחי.

מי שלח אותו?

אולי ג'מה? לא דיברתי איתה מאז הלילה של המסיבה, אבל למה שתשלח את היומן?

הפכתי את החבילה וחיפשתי את כתובת השולח.

היא מחוקה.

רק המחשבה על כל הפעמים בהם הארי פתח, סגר, ונגע ביומן שלו גורמת לי לרעוד ולהדחיק את הדמעות.

הרגשתי את אימי ואת אליזבת מביטות בי והטמפרטורה בחדר עלתה במהירות.

זה מוקדם מידי. אפילו שעברו כבר חמישה חודשים, זה מוקדם מידי בשבילי ואני לא מוכנה לקרוא את המחשבות של הארי אם אני לא יודעת שהוא חי.

הנחתי את הספר הקטן על השולחן, מתרחקת מעט.

"אני- אני צריכה אוויר," גמגמתי והסתובבתי בכדי ללכת, הריאות שלי מתחננות לאוויר צח והלב שלי דופק במהירות.

ירדתי במדרגות אל תוך הלילה, לוקח נשימות ארוכות ועמוקות. הראייה שלי מטושטשת והחזה שלי מרגיש כאילו הוא עומד להתרסק. מעולם לא הרגשתי ככה, לא מאז הלילה של המסיבה וזאת ההרגשה הכי נוראית בעולם.

חיפשתי את מפתחות המכונית שלי ופתחתי את המכונית. אני צריכה לנהוג, לנקות את הראש. עשיתי את זה בכל פעם שהגעגוע שלי להארי השתלט עליי, וזה עזר.

"רוז, חכי."

הסתובבתי ופגשתי בדמותה של אליזבת רצה מחוץ לבניין לכיווני, חסרת נשימה. היא לקחה נשימה עמוקה והתקרבה אליי, מחזיקה את היומן.

"תראי, אני לא יודעת מה זה או ממי זה, אבל אני חושבת שאת צריכה לקחת את זה."

נשכתי את שפתי, מסתכלת על אליזבת ועל היומן. היא הרימה את גבותיה.

לבסוף, הושטתי את ידי ולקחתי את היומן בהיסוס, נכנסת לתוך המכונית ומניחה את היומן על מושב הנוסע.

נהגתי בכבישים העמוסים של ניו יורק, מתרכזת בתנועה. אני מרגישה כאילו אני סתם מטיילת, אבודה ולא יודעת מה לעשות עם היומן.

חלק גדול ממני רוצה לקרוא אותו; לשנן כל מילה מכל עמוד. אבל אני יודעת שהמצב הנפשי והרגשי שלי נורא שביר, ואם אני אקרא את היומן אני להישבר.

יצאתי מהעיר, מוצאת את עצמי בכביש המהיר. זה מזכיר לי את הנסיעות בכביש המהיר בפורטלנד; הארי יושב במושב לידי, מתלונן על השירים ברדיו.