טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א : פרק 1

מדי פעם הזכרונות היו תוקפים אותו, הבזקים ישנים ומדכאים. בעיקר בלילה, בחלומות.
קאי היה נוהג להיזכר בכל, במיוחד בלילה, החושך האפלולי שגורם לו לחשוב יותר מידי, לחפש תשובה.
קאי שנא את הלילה, נעים ככל שיהיה.
היו שנים בהן נהג להישאר ער, שעות על גבי שעות, רואה טלוויזיה ומתכתב עם אנשים מארצות אחרות. היום הדברים כבר לא כך, הלימודים קיימים ואיתם גם החיסורים.
משום כך כשהתעורר באותו הבוקר באיחור של שעה הוא הכה בראשו, הלילה היה עמוס מחשבות וזה הקשה עליו.
"אמא!" הוא צעק ברחבי ביתו, המום מן העובדה שאימו אינה העירה אותו בעצמה.
רגליו הארוכות דילגו את המעבר במהירות וידיו מתנופפות באוויר.
"למה לא הערת אותי?" שאל בזמן שנכנס אל המקלחת ודילג על החלק של השירותים, ממהר לשים משחת שיניים על המברשת הכתומה שלו.
הוא הקציף את המשחה כנגד שינייו ומיהר לשטוף את פיו כשסיים.
קאי מיהר לדחוף את רגליו אל תוך ג'ינס לבן, צמוד וארוך במיוחד - בשביל שיתאים לרגליו הארוכות. את פלג גופו העליון מיהר לכסות בחולצת וי לבנה ומעליה עליונית פלנל, משבצות.
"חשבתי שיצאת," אימו ענתה לו ברוגע.
"תרצה שאקפיץ אותך עם לואי?" הוסיפה לשאול כשהוא יוצא מן המקלחת ודוחס את רגליו למגפיו השחורות.
קאי הנהן וחטף מן השולחן תפוח ירוק, כריך לבית ספר ומפתחות.
"יוצאים עכשיו." הודיע לאימו שגררה אחריה את אחיו הקטן - לואי.

בתוך עשרים דקות קאי כבר הספיק להיכנס לבית הספר, לומר שלום לשומר המבנה ולראות חמישה גברים בחליפות שחורות חוסמים את שירותיי הגברים.
למרות הבלבול שתקף אותו הוא אינו התעכב ונכנס אל כיתתו הכוללת שבעה עשר תלמידים.
הגברת סיגי נתנה לצעיר מבט לא מרוצה כשמיהר להתיישב שולחן ליד חברו - עמרי.
"איחרת." חברו לחש לו, אך מיהר לקרוץ בחיוך שובב.
קאי קרץ בחזרה והשניים מיהרו לחזור אל השיעור המתרחש.
"אחזור על שאלתי בשביל קאי, האם מישהו כאן זוכר פרטים על מבצע טמב"א?" עיניו של קאי קפצו, הוא זכר שבתור נער צעיר שמע על המקרה בחדשות.
טייס שבחר להתאבד עם כל נוסעיו, לא היו הרבה ניצולים, מבצע של חמישה ימים.
בתור נער בן שתיים עשרה הוא נדהם מן המקרה, זעזוע קל אחז בו באותו השבוע.
קאי גילה את הרוע באדם, רצח גדול כל כך מבלי שום רצון זדוני, רצח מתוך רחמים עצמיים ודיכאון.
"מאה עשרים חיילים שיצאו לחפש ניצולים בין הריסות המטוס, לא?" גילי שאלה בחוסר ביטחון.
קאי הנהן לעצמו, הוא נזכר כי אלו היו מאה עשרים חיילים ומולם מספר פעוט של ניצולים.
"נכון, מישהו זוכר כמה ניצולים נמצאו ונשארו?" הגברת סיגי המשיכה לשאול, נראה כי חיפשה את הנערים שמכירים את המקרה.
"היו ממש מעט," קאי מלמל לעצמו, אך השקט ששרר בכיתה גרם לכך שגם המורה תשמע.
מבטה הורם אליו בציפייה, עינייה נצצו באמונה.
"חמישה או ארבעה?" המספרים קפצו לראשו, חסרי דיוק ככל שיהיו, קאי היה בטוח כי הוא בטווח הנכון.
הגברת סיגי המשיכה בשתיקתה וקאי הניח כי יש המשך לדבריו, הוא ניסה לאחוז באותם זכרונות, להיזכר סופית במקרה.
הוא ידע כי הייתה פיסת מידע שגרמה לו הלם.
פיסת המידע הזאת הפכה את המקרה לאחד הקשים והעצובים ביותר, זכרונות קשים לכל האנשים בארץ.
לפתע הזיכרון הקצר חזר אליו במהירות, מפתיע את עצמו.
"ארבעה יצאו מהמטוס חיים, אחד שרד." הגברת סיגי חייכה אל תלמידה בגאווה, אילו קאי חש באותו ההלם שחש כנער צעיר.
"נכון מאוד, משום שיום האסון קרב החלטנו ללמד אתכם מעט על המקרה."
קאי מצא עצמו מתעניין בסיפור, סקרן להיזכר בכל הבלגן.
המורה הדליקה את מחשבה וחיברה אותו אל המקרן הדלוק, תוך מספר שניות הופיעה תמונה של הריסות המטוס והקברים של נוסעיו.
"בשתיים עשרה לחודש אפריל, בשנת אלפיים וארבע עשרה. טייס ראשי של טיסה ישירה מצרפת החליט להתאבד ביחד עם מאתיים ושבעה נוסעים, המטוס קרס בחוף, צמוד לקו המים. במהלך חמישה ימים התקיים מבצע, מאה עשרים חיילים חיפשו אחר ניצולים מבין הריסות המטוס." הגברת סיגי עצרה לרגע ונשמה עמוק, איתה גם רוב הכיתה.
רעד עדין עבר בקאי, הסיפור הזה מטורף, הזוי, בזוי ממש.
הנער יכל להאמין כי הסיפור היה המצאה מתוך ספר גאוני, אך במציאות, זה מזוויע.
"מתוך ההריסות הצוות הצבאי הצליח להוציא ארבעה אנשים, מתוכם שרד רק ילד צעיר, כבן שלוש עשרה. הוא איבד את משפחתו בתוך המטוס ושרד לבדו כמעט ארבעה ימים ללא אוכל וטיפול רפואי." קאי הרגיש גאווה כלפי אותו הנער, כל מה שעבר לו בראש בגיל שלוש עשרה היה איך לנצח את חבריו בכדורגל וכמה קלפים יוכל להרוויח.
"אני חושב שהייתי מתאבד." עמרי מלמל וגרם לחברו להפנות את מבטו.
קאי הסכים איתו, אם היה רואה את משפחתו מתה מולו הוא היה מוותר, איזו סיבה נשארה בשבילו.
"גם אני."