טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א : פרק 2

"שיעור שני עם הדפק." קאי מלמל בכעס ברגע ששמע את הצלצול, עמרי הניח יד מנחמת על כתפו של חברו.
"רק אל תתפרץ." הזהיר וחזר למקומו בקצה הקידמי של הכיתה.
קאי ויתר על פרידה מנייס כשחזר אל מקומו, מצפה בקוצר רוח לנער המעצבן שאמור לשבת לידו.
אותו הנער שלא הגיע לשיעור, קאי מצא עצמו מחייך כשהמורה נכנסה ויוראי הלאו לא נמצא לידו.
לעומת יוראי הלאו, קאי הכיר את מדיניות האיחורים של בית ספרו, הוא זכר את הצעקות שנהג לחטוף אחרי כל איחור שלו.
הוא כל כך קיווה לראות את פניו הלחוצות והמובכות של האפרפר האדיש ההוא.

הוא היה חייב להתאכזב, איחור של עשר דקות והצעיר האפרפר נכנס, בידו לחמניה ומבט תוהה בעיניו הכסופות. זאת התחלה חשב לעצמו הצעיר.
קאי ציפה לצעקותיה של המורה, אך מצא אותה מחייכת בלחץ אל הנער ומברכת אותו לשלום, מחכה עד שיכנס וחוזרת על החומר.
עיניו הירוקות בערו כשיוראי הלאו התיישב במקומו - ליד קאי והניח את הלחמניה על השולחן מלא החיידקים.
ירוק העיניים הסתכל על הלחמניה, הוא אינו הבין למה יוראי הלאו עדיין אינו אכל אותה, גם אינו הבין את ההיגיון בלהניח אותה על השולחן.
"אתה רעב?" שמע לפתע את קולו השקט של שותפו לשולחן. והנה זוג עיניים כסופות מסתכלות עליו, אך נראות בעולם אחר.
המבט של יוראי הלאו היה על קאי, אך מחשבותיו ותשומת ליבו היו במקום אחר.
"לא." קאי תהה למה אפור השיער שאל זאת.
מבטו הכסוף נשאר על קאי, הופך אינטימי מדקה לדקה.
ירוק העיניים ניסה להבין למה אפור השיער המשיך להסתכל עליו, הוא נראה די טוב, אך לא עד כדי כך. זאת אומרת שיער שחור בעל חיים משל עצמו, עיניים ירוקות וגוון עור בהיר עם טיפה שיזוף.
"אתה מסתכל יותר מידי, זה לא נעים לי." קאי נשמע לעצמו מבוייש, הוא לא רצה להישמע כך, אך משום מה קולו סירב לצאת כמו שצריך ולחייו התחממו מעט ככל שהמבטים המשיכו.
"אתה אדום, כדאי שתבדוק את זה." יוראי הלאו אינו חשף ולא רגש אחד שעבר בו באותם הרגעים, אם בכלל עבר בו אחד כזה.
הוא נראה רגוע ואדיש כתמיד, לחייו נשארו לבנות, חסרות כל צבע.
הצעיר רצה לצרוח, איך האדם הזה מצליח להישאר כל כך רגוע?!
"זאת הסמקה, משהו שלך כנראה אין." הוא מלמל והתיישר במקומו, מנסה להקשיב למילותיה של המורה לגיאוגרפיה.
"כנראה." פעם נוספת קאי מצא עצמו המום, במקום לסתור את מילותיו ולהגן על הנורמליות שנשארה לו, יוראי הלאו בחר להסכים עם מילותיו.
"אתה אנושי בכלל?" מצא את עצמו שואל ביאוש, ראשו כואב מהניסיונות לחקות את הרוגע הזה ששייך לאפרפר.
"כן." עוד תשובה מפיו של יוראי הלאו הדגול.
קאי באמת לא יכל יותר, כל מילה שיצאה מפיו של החרא המוזר לידו גרמה לו לכעוס עוד יותר, בצורה לא הגיונית.
כנראה שקיימים אנשים שנועדו לעלות לאחרים על העצבים, במקרה של קאי זה הוא האפרפר שנועד לפוצץ אותו מבפנים.
האדישות הזאת שלו הכאיבה לשני, כל חייו השחרחר ניסה להיות אדיש, והנה אדם שזה בא לו טבעי.
"אתה מוכן כבר להפסיק!" קאי התפרץ, זה היה צריך לקרות בשלב מסויים.
הוא התרומם מכיסאו בכעס, דוחף את השולחן לאחור ומפיל ממנו את הלחמניה של שותפו למקום.
הוא פרץ מן הכיתה בסערה, משאיר שם הכל, יוצא אל החצר האחורית והנעימה.
העץ הגדול שלו, המרצפות החומות שלו, הספסל החום שלו, רחבת הקלאס שלו.
כרגע הכל שלו, אין אדם מלבדו.
הוא הוציא את טלפונו, פתח את הפתקית של היום והחל להוציא את כל כעסו במילים לתוך המקלדת.