טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 5

"אני לא מאמין," קאי הסתכל המום על ידו של יוראי הלאו. היא הייתה עטופה בגבס לבן המתייבש ברגעים אלו, הבולדוזרים שלו צעדו מחוץ לחדר ואילו קאי עצמו ישב ליד מיטתו של יוראי עצמו.
"אתה באמת שברת את היד." השחרחר סיים את המשפט וגרם לעיניים האפורות להתרומם אליו, מבט תוהה באפור שבהן.
קאי העביר את מבטו בין ידו החבושה בתחבושת דקה לבין היד השבורה של האפרפר, הוא לא יכל שלא לחוש רע כי הוא לא שבר את ידו גם כן.
"אני אמרתי לך ששברתי את היד." יוראי נשמע המום, אך עם זאת משועמם. כאם הוא הופתע מכך שקאי הותפע למרות שסיפר לו מוקדם יותר כי ידו שבורה, אך הוא אינו מתרגש מהעובדה שהופתע.
"כן," קאי בעצמו היה מבולבל ואף טרוד מהעובדה שיוראי הלאו צדק, הוא באמת אמר לשני כי הוא שבר את ידו.
"אבל חשבתי שאתה צוחק, סוג של." השיחה הייתה מביכה, מוזרה שכזאת. לקאי לא הייתה ההזדמנות לרדת על השני ואילו יוראי הלאו נשאר הנער האפרפר והאדיש שהוא.
זה הזכיר לשחרחר סיטואציה שחווה בעברו, כשאחיו הגדול סיפר להוריו שהוא בהריון - זאת אומרת הבת זוג שלו בהריון.
גם אז היה שקט כזה, וזה לא שהיה שם שקט - רעש מכשירי בית החולים צרם באוזניו אך בין השניים שרר שקט מחניק.
אלו היו הרגעים הקרים הללו, ריקים מכל רגש אך מלאים בזכרונות. השקט הזה העלה לכל אדם זיכרון, כזה או אחר, זיכרון לא מתאמץ כלל.
"או." יוראי הלאו היה האחד ששבר את השתיקה, צליל עדין יוצא משפתיו, צליל שהיה יכול להשמע תוהה ולפעמים מבין.

קאי הסתכל על הבולדוזר שנכנס. שיערו שחור וקצוץ, שריריו נפוחים ממה שככל הנראה היו סטרואידים, עיניו כחולות בהירות ועדינות אך להן מבט כאם הוא מסתכל על רוצח משפחתו. שפתיו היו סגורות בחוזרה וקאי יכל לדמיין את שיניו של השני חורקות בכעס, ידיו קמוצות לאגרופים גדולים ומפחידים ואילו בגדיו שחורים וצמודים.
הגבר הזה היה מפחיד, אולי המפחיד ביותר מבין כל הבולדוזרים, ודווקא הוא מתקדם אל השניים.
ירוק העיניים רצה להיות גיבור, באמת שרצה להישאר ליד יוראי הלאו עם מבט מתנשא בעיניו הירוקות, אך הוא פחד ולא היה אכפת לו יותר מידי מהאפרפר.
כך שתוך שניות ספורות תפס ברגליו ונעמד, בורח לפינת החדר הרחוקה ביותר מן האדם המפחיד.
השחרחר ציפה לתגובה דומה מן יוראי הלאו - למרות אדישותו הרבה - אך הופתע לגלות כי יוראי נראה תמה ואף שמח לראות את הגבר הגדול והמפחיד הזה.
"הבאתי לך אחת נוספת." האדם עם השיער הקצוץ הודיע ליוראי הלאו, קולו היה עדין מהמצופה ופחות מתאים ללוק 'הקשוח' שהגבר לקח על עצמו.
קצוץ השיער הושיט לאפרפר לחמנייה פשוטה למדי, טיפה מעוכה בקצוות שלה אך לחמנייה רגילה לכל הנראה לעין.
"תודה," יוראי הלאו מלמל בחזרה ואחז בלחמנייה חזק ביד שמאל שלו - הרי ימין הייתה לבושה בגבס.
קאי כמעט וצחק מן האירוניה, הרי הכל קרה בגלל לחמנייה ועכשיו נראה כי השיגו לו אחת נוספת. היאוש והתסכול שחש באותו הרגע היו בשחקים, משום שאם לא היה נלחץ מהעובדה שגנב לחמנייה - וזה לא שיש לו מושג למה נלחץ מכך, תחושת בטן פשוטה היה אומר - ולא היה רץ ברחבי הקפיטריה ומחפש אחת, מוצא אחת, רץ בחזרה לכיתה ונתקל ביוראי הלאו. כל הבלגן הזה בו הוא נמצא לא היה קורה.
המחשבה שיוראי הלאו יכל להשיג את הלחמנייה בכזאת קלות ואילו השני עבד קשה בשביל להחזיר אותה, שגעה אותו.