טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 7

קאי רץ אל אולם הספורט, דמעות זולגות מעיניו כשהוא נזכר במילים של אביו, הן חזרו כמו סרט, פעם אחר פעם בראשו.
למה הוא רץ דווקא אל אולם הספורט? בגלל הסיבה הפשוטה, שכרגע הוא אמור להיות ריק.
השעה הינה רק תשע בערב, מי יהיה שם בשעה תשע בערב? רק קורבנות של דיכאון אצילי שכזה.
אבל האם אסור לו? הוא רצה לבכות, לצרוח, להכות בכל דבר שרק אפשר. הוא רצה את האדישות של יוראי הלאו, אותה אחת שתגרום לו לחשוב על הדבר כחסר משמעות.
אז מה אם הוא עזב, למה שיה לו אכפת, זה רק אבא שלו, למי אכפת מאבא שלו?
האבסורד היה, שלו אכפת.
"אני שונא אותך!" הוא צרח לשמיים, נותן לכאב לזלוג ממנו דרך קולו שהחל להיגמר.
"מי אתה?" הוא נפל לאחור, מחליק משלולית מים מלוכלכים. דמעותיו ממשיכות לזרום.
הוא לא הבין למה עזיבתו של אביו כל כך צובטת לו, הוא לא רצה לדעת למה, הוא ידע שלגעת יהרוג אותו.
השדים שלו גם ככה כבר שוחררו, הוא לא רצה שהם יתחילו לתקוף, דגל לבן זאת האופציה היחידה בשבילו כרגע.
הוא נכנס לאולם, רטוב ומלוכלך, בפיו טעם מר ונוראי של כאב, זה טעם כואב, זאתי ההגדרה לטעם הזה, כאב.
הוא ניסה להפסיק לבכות בהיסטריה, מטפס במעלה סולם עץ שהיה מחובר לקיר.
הוא התיישב על הארון, מסתכל על האולם הקטן, בעל רצפת הפרקט המבריקה והריבועים האדומים, שחורים וכחולים.
בכניסה היה חדר ציוד וספסלי עץ ישנים וחצי שבורים.
הכל נראה לו על כך ישן ומכוער, הכל נראה לו אפל ותפל, חסר צבע וטעם.
"קאי?" קול חלש נשמע, אחד שקט שכזה, שיכול לגרום לגלים לעבור בתוכך קיבתך.
בהתחלה, הוא היה בטוח שזה עמרי או נייס אבל זה היה יוראי, יוראי הלאו.
מה הוא עושה בבית הספר בשעה הזאת?
הוא ידע שאיש לא יענה לו אם לא ישאל, אבל כשהוא היה מלוכלך בבוץ ומים, עיניו דומעות וקולו נהרס על ידי הצרחות שצרח... הוא העדיף לשתוק ולבהות באפור השיער.
"למה אתה כאן?" קאי שמח שהבוגר לא שאל אותו למה הוא בוכה.
הוא פשוט שאל את אותה השאלה שהייתה גם בראשו.
למה הוא שם?
יכול להיות שהוא מפחד... מפחד שיוראי הלאו יגלה על המשפחה המחורבנת שלו, ועל הקשיים שהוא עובר בכל יום בכל יום בגלל אביו שנטש אותם כך.
"תרד משם, זה מסוכן." הבוגר ביקש, מתקרב אל אותו סולם עץ הצמוד לקיר.
לקאי לא היה אכפת שזה מסוכן, לא היה אכפת לו ליפול ולשבור איזו יד, בדומה ליוראי הלאו.
אולי זה הגיע לו, לחטוף מעט. הוא האמין שאחרי ההתנהגות המגעילה שלו, זה מגיע לו.
הוא שונא בן אדם רק בגלל הזמן שהגיע, הוא שונא ברמה של תיעוב, הוא היה מרביץ לאותו האדם אילולא היה מי שהוא.
"קאי... תרד בבקשה." הוא לא ידע למה הוא ירד מהסולם. משום מה הבקשה הזאת השתלטה על גופו, ומבלי שמוחו נותן את הפקודה, רגליו מתחילות לעבוד.
לבסוף הוא עמד על הרצפה, מוחה את דמעותיו פעם אחר פעם.
"אני לא הולך ל-לספר לך מה קרה." קאי מיהר להודיע. הוא לא התכוון לתת לאויב הגדול ביותר שלו מידע רגיש לגביו, לא כל עוד הוא עדיין שפוי. והוא עדיין שפוי. חלקית.
במקום שהאפרפר ילחם על המידע, כמו שכל אדם נורמלי היה עושה. הוא פשוט התיישב על רצפת הפרקט המבריקה, משלב את רגליו ומסדר את צווארון הגולף הצמרירי שלו.
יוראי הלאו הסתכל עליו, נראה שהוא חיכה לו, כאם ציפה שקאי - האדם ששנא אותו וקינא בו כל כך - יתישב לידו, על רצפת הפרקט הקרה וידבר.
"אני אמרתי שאני לא הולך לספר לך כלום." הצעיר משך באפו.
"אני לא ביקשתי ממך לספר לי כלום." קאי בהה באפרפר בהלם. זה היה נכון, הוא לא ביקש ממנו כלום, אבל הוא חש את הצורך המגונן בכל זאת.
זה יכל להישמע מגעיל - מה שיוראי אמר. אבל זה היה די מנחם, באופן מאוד מפתיע.
משום מה, לשמוע שהאויב שלו לא מתעניין בבעיות שלו היה די מנחם. כך שבאותם הרגעים הוא חש בטוח, ליד יוראי הלאו.
"יופי, כי אני לא עומד לספר לך כלום." קאי התיישב לידו, משלב את רגליו גם כן ומשפיל מבט אח נעליו.
למה הוא משפיל מבט?
הוא לא ידע, אבל הוא רצה שזה יהיה ברור, הוא לא חלש או מפחד מיוראי הלאו.
השקט התחיל, מן שקט כבד שכזה, כמו משקולת שהופכת לכבדה יותר ויותר ככל שהזמן עובר.
קאי בחן את הנעל השחורה והמלוכלכת שלו, הכוכב הקטן והכחול שבצד הנעל היה כמעט מוסתר על ידי הבוץ ואילו הסולייה הלבנה כבר מזמן הפכה לשחורה. ואז עיניו עוברות לנעליו של יוראי הלאו.
הוא נעל סניקרס נמוכות ולבנות, עם אותו הכוכב הכחול. גרביים לבנות ונמוכות גם כן, רק שאילו הן רטובות עד היסוד, כמו כל שאר הנעל וחלקו התחתון של הג'ינס שלבש.
שיערו היה רטוב גם כן, אך רק במעט.
נראה לקאי כי גם הוא ברח ממקום כלשהו. בדומה אליו, פשוט לקח את רגליו וברח, רץ אל עבר הלא נודע שבאולם הספורט הבית ספרי.
"מאיפה ברחת?" קאי שבר את השתיקה. מרים את מבטו בחזרה לבוגר ממנו, צופה בצורה בה פניו נוטות הצידה, כאם אינו רצה להביט בו.
השחרחר מצא את התגובה כמאוד מחשידה, למה שהוא יברח מזה?
הוא הניח שהבוגר מחזיר לו, אם קאי לא מספר אז גם הוא. אבל, הוא באמת רצה לדעת מה גרם למאפיונר המעופף לרוץ בגשם לבדו - ללא מאבטחים.
הוא החליט לעשות משהו מסוכן, הוא יכול לעבד את המעמד החברתי שלו, אבל... הסיכון שווה את התוצאה שיביא.
"אבא שלי עזב." הוא לחש, צופה באיטיות בה יוראי הלאו מגיב.
זה התחיל בידיו שעברו קדימה, אחריהן צווארו ואז ראשו. הכל השתנה, יוראי הלאו הסתובב אליו במבט מבולבל. לא רחמים, ולא הפתעה, רק בלבול.
"הוא עזב את הבית בשביל אישה אחרת." קאי משך באפו, מרגיש את הנזלת שחוסמת את מעבר האוויר. הגוש הזה בגרון שלא הרפה ממנו במהלך הימים האחרונים חזר, מעלה בעיניו דמעות חדשות וטריות, ויבבות חלושות.
"האמת, שלא ראיתי אותו כבר כמה שבועות," יוראי הלאו לא אמר מילה, רק מביט על הצעיר ממנו כשבעיניו האפורות - כסופות מעין בלבול שכזה.
"אבל, רק עכשיו זה הכה בי." הוא מחה את אותן דמעות מורדות שירדו למרות מוחו, שציווה עליהן להישאר בעיניו, מצד אחד של החומות.
"אבא שלי, עזב." באותו הרגע, קאי חש הקלה. הוא פרק מגבו עול משמעותי, המון כאב נזל ממנו כאם היה מים. באיזשהו מקום, הכאב הזה באמת היה מים.
לספר מידע כל כך רגיש לאדם שהוא כמעט זר, זה היה נוח באופן מוזר. כאם הוא אינו ישפוט אותך, למרות שמשום היותו אנושי, הוא כן ישפוט אותך.
יוראי הלאו, הוא כמעט אובייקטיבי.
במקום להגיד שהוא משתתף בצערו, או מבין את המצב. יוראי הלאו הצביע על הכתף שלו.
"היא קצת רטובה," הוא מלמל, מטה את ראשו הצידה.
"אבל אתה מוזמן להשתמש בה." השחרחר לא ידע למה, אבל המשפט הזה גרם לחיוך לעלות לפניו.
יוראי הלאו היה נער מוזר, כמעט הזוי בצורתו שלו. הוא התנהג ודיבר באופן המזכיר דמות מסרט, כאם האופי שלו מושלם.
לרגע הוא תהה, האם כדאי לו להניח ראשו שם? הוא תהה לעצמו האם המילים האלו הן מלכודת מתוחכמת. הוא הניח שכן. למרות זאת, הוא הניח את ראשו שם, מיבב בשקט ונותן לדמעותיו להרטיב את הסוודר שהחל להתייבש.
הוא לא אשם בכך שהיה במצב שביר, הוא לא אשם בכך שהיה צריך כתף ובמקרה האפרפר היה שם.
"אתה אדם מ-מוזר." קאי יבב לתוך הסוודר העבה שהבוגר ממנו לבש.
הוא הופתע כשהרגיש מגע רך על גבו, כמו ליטוף עדין הנע מעלה ומטה ואז המעגלים.
זה היה מנחם במיוחד, כאם מישהו אומר - מבטיח שהכל יסתדר, ושבסופו של יום הוא יחייך ויגיד שהכל היה לטובה.
השחרחר לא הבין למה הוא מקבל נחמה מהבוגר ממנו, אחרי הצורה בה התנהג אליו וצורה בה דיבר אליו... הוא לא ציפה לכתף ממנו. אולי מעמרי או נייס, אבל לקבל אותה מיוראי הלאו... מפתיע.
"אני מצטער," האפרפר לחש, נראה כי ידע שקאי ישמע אותו. אולי משום שראשו של קאי היה קרוב לשפתיו ואולי משום שהאולם היה ריק ושקט, בעל הד.
"אבל, זו כל הנחמה שאוכל לתת לך." קאי הרים מבט מופתע, מרחיק את גופו מזה של הבוגר וצופה בעיניו שהפכו חסרות מיקוד.
כאם האפור בהן הפך ריק, כמעט חלול. כמו אדם שנשמתו עזבה את גופו.
המבט הזה נשאר רק כמה שניות, אבל הוא היה כל כך אינטנסיבי שקאי ידע, הוא אינו הולך לשכוח אותו בזמן הקרוב, אם בכלל.
"אני צריך להשאיר קצת לעצמי." הוא אמר את המשפט הזה כאם היה אנוכי.
קאי לא מצא אותו אנוכי.
מה רע בלרצות נחמה עצמית? זה אנושי לרצות להחזיק מעמד, להחזיק את עצמך בכוחות עצמך ולהיות מסוגל לחייך גם שכואב.
כל מה שרצה היה לשרוד, בדיוק כמו קאי. לשרוד עד שהכאב עובר והחיוך הופך אמיתי.
השחרחר לא ידע מה קרה לו, אבל הוא חזר לחיבוק המנחם שקיבל מהבוגר ממנו.
הוא האשים את השבריריות בה שהה באותם הרגעים, הרחמים העצמיים ויאוש. באותו הרגע הוא היה מדבר גם עם גילי, והוא שנא את גילי.
בחיבוק הזה, הוא ניסה לנחם את האפרפר. הוא אומנם לא ידע למה הוא ברח והגיע לאולם, אבל הוא הניח שגם לו קשה. בכל זאת, הוא בן אדם. גם אם הוא אחד אדיש וכמעט מושלם.
ברגע שכרך את ידיו מסביב למותניו של האפרפר, הוא לפתע הרגיש עד כמה הבוגר ממנו שביר. הוא היה קטן ודק, עדין באופן מעט נשי. אבל הוא לא היה נשי, רק שביר, באופן מעט מלחיץ.
לפתע קאי נזכר שהוא כבר שבר לו יד, הגבס עדיין על אותה היד, כנראה בגלל זה הוא חיבק אותו ביד אחת. כבר אז הוא היה צריך להבין עד כמה הבוגר ממנו שביר.
"תפסיק." יוראי הלאו לחש, מחזק את חיבוקו העדין.
"אל תחזיר לי את מה שנתתי לך." קאי צחק, מחזק גם הוא את החיבוק. הדמעות המשיכו לזרום, אבל לא היה לו אכפת.
הוא שמח שהוא יכול לבכות, לפחות פעם אחת, הוא מסוגל לכך. הוא לא מרגיש חלש, או פתטי. לבכות על כתפו של יוראי הלאו היה נעים, מרגיע.
"אני לא מחזיר," הוא ענה, מחייך כשמביט אל הקיר הלבן שמולו.
"אני לא נותן לאויב שלי מתנות." הוא יכל להרגיש את גופו של יוראי הלאו נרפה. השחרחר בכלל לא שם לב שהאפרפר היה מתוח. זאת הייתה תגובה מעניינת, בהתחשב בעובדה שהבוגר היה אדיש באופן כואב.
"אני האויב שלך?" לפתע קאי חש צורך לענות 'לא', כאם אינו שנא את הבוגר ממנו.
האם באמת שנא אותו?
"נראלי." הוא לא יכל לענות לא, אבל גם אינו מצא את הכוח לענות כן. הוא לא היה בטוח האם התשובה תפגע ביוראי הלאו והאמת, שבאותם הרגעים, הוא אינו רצה לפגוע בו.
"חשבתי שאנחנו חברים." יוראי הלאו נשמע מבולבל, לא פגוע. הוא נשמע אדיש, באופן שלא הפתיע את השחרחר.
"אנחנו לא." קאי כבר לא פחד שיפגע בו, כך שלא פחד לצאת בוטה.
"אנחנו יכולים להיות." התקווה הזאת, האופטימיות הזאת ששקועה ומוסתרת במילותיו. האם היא המפתח לאדישות שלו?
"אנחנו יכולים למות כל רגע," קאי חייך והתרחק מאותו החיבוק שחיבב כל כך.
"זה לא אומר שאנחנו מתים." לרגע, כשצפה ביוראי הלאו בעזרת עיניו הירוקות. הוא ראה מעין ניצוץ של אכזבה, לא משהו בוהק מידי כך שבחר להתעלם.
"אנחנו יכולים למות כל רגע," הבוגר נעמד על רגליו, חוזר על המילים של קאי.
"אבל אנחנו בוחרים שלא למות באותם הרגעים." השחרחר נעמד גם הוא, צופה בצורה המוזרה שהאפרפר דיבר. זה לא שהוא התנהג בצורה רגשית, האמת שהוא היה די אדיש. אבל משהו בהתנהגות שלו לא הסתדר, הוא העביר תחושה מוזרה בעצמותיו של הצעיר.
"אתה בוחר להיות האויב שלי," הוא התקדם לעבר היציאה מהאולם, למרות שהגשם רק התחזק ואילו הוא עדיין חצי רטוב.
"בדיוק כמו שאני בוחר להיות חבר שלך."