טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 16

רעשן של צלחות נופלות העיר את הצעיר משנתו, גורמות לעיניו להיפתח בבהלה ולקלוט ממולו פנים.
פנים יפהפיות ועדינות, בעלות ריסים אפורים, גבות אפורות וחתיכות שיער שנפלו על אותן הפנים.
הוא הרגיש את הידיים הקטנות שמחזיקות בגופו, ואף את ידיו הגדולות שמחזיקות בגוף הקטן שמולו. שלו שייכות הקטנות.
הוא היה שמח, ליבו דפק בחוזקה.
העולם חייך אליו ובפעם הראשונה בחייו משהו הסתדר, גם אם לא באופן מושלם.
"מה אתה עושה?" קאי שמע לחישה רועשת מחוץ לדלת החדר.
"אני נכנסתי ו...הם." האדם השני איננו לחש, האמת שכמעט וצעק.
"אמרתי לכם לא להפריע, הם ישנים." האדם הראשון לחש בכעס. רעש נוסף של צלחות נשמע ואז הכל השתתק.
קאי חייך, מוציא את ידו הימנית מהחיבוק ומזיז לאחור את חתיכות השיער שנפלו על פניו של האפרפר.
באותה ההזדמנות מלטף את את עורו החיוור של הנער.
הוא נהנה לבהות בבוגר, לפחות קצת, כמה שיכל. כל עוד הייתה לו הזדמנות ואף אחד לא הפריע לו.
"אז ככה זה מרגיש," הוא מלמל בשקט, מחייך לעצמו בטיפשיות.
"להיות מאוהב." הוא הרגיש קיטשי, כמו דמות ברומן נוער. ולא הדמות הגברית ביותר ברומן, האמת שלא דמות גברית כלל.
"כנראה." קאי קפץ למשמע הקול החרישי והמוכר שלמד לאהוב, הוא הופתע אף יותר לראות את אותן עיניים אפורות שאהב להביט בהן פתוחות.
הוא כלל לא שם לב לעובדה שהבוגר ממנו היה ער. ששמע וידע הכל.
"אתה... ער?" הצעיר שאל, מרגיש טיפש על כך שבכלל שואל שאלה כזאת מובנת מאליה.
"לא," השחרחר חייך, מתרומם לישיבה על המיטה.
"לא התעוררתי בגלל רעש הצלחות, כשקליין פתח את הדלת וראה אותנו." הוא היה ציני.
הצעיר האדים, מסתיר את פניו בין ידיו. הוא הרגיש את המבוכה בדמו, שוחה לה בהנאה.
"גם אני לא." הוא לחש, מחייך חיוך תמים
כאשר לפתע הרגיש יד קרירה אוחזת בשלו, מורידה אותה בעדינות.
פניו נחשפו לעיניו האפורות והמסנוורות של יוראי הלאו, באפור שבתוכן היה ניצוץ כסוף בוהק ויפהפה.
עיניו הירוקות ירדו לשפתיו הורדרדות של הבוגר, מסתכלות עליהן ונזכרות ברגל הכרותה ובנשיקה.
לאחר מכן נזכר בשיחה לה לא היה קשוב במיוחד. הוא נזכר בכל מה שיוראי הלאו אמר,
והוא אמר הרבה, הרבה יותר מבדרך כלל.
"אתה בסדר?" הוא פחד לשאול יותר, הוא פחד להעלות דברים נוספים. אבל היה חשוב לו לוודא, בגלל זה הוא בכל זאת שאל משהו, חסר איזכור ברור.
"כן," יוראי הלאו המשיך להסתכל על האדם בעל השיער השחור, עמוק לתוך עיניו הירוקות.
"בזכותך."

"המורה לא תכעס?" ירוק העיניים שאל כשהשניים התקדמו אל הכיתה.
"עלי? לא." יוראי הלאו ענה ללא כל מחשבה, באופן אדיש ומשועמם למדיי.
"ועלי?" האפרפר הרים את כתפיו בחוסר ידיעה. באותו הזמן תופס בידו הגדולה של קאי ומתקדם איתו אל עבר הכיתה.
השחרחר לא היה מודה בזה אבל הוא אהב את התחושה. החום שמורגש כשידיהם שלובות כך היה נעים ואילו הוא קיווה כי יוכל להמשך לעד.
השניים עמדו אל מול דלת הכיתה, מביטים בה פעם אחת. פעמיים. מחליפים מבטים ביניהם, ירוק מול אפור כספסף.
הדלת נפתחה לה, מבפנים וטסה נבהלת, קןפצת לאחור כשרואה את שני הבנים שממולה.
"או יוראי, בדיוק שאלתי היכן אתה!" המורה צחקקה לעצמה כשראתה את הנערים, מתעלמת מהעובדה שגם קאי נמצא לידו וזה כנראה לטובה. אם היא לא תכריז בקול על איחורו זה כאילו הדבר איננו קרה, לא?
"סליחה על האיחור." הבוגר מלמל, עוזב את ידו של קאי ומתקדם למקומו. השחרחר המעט המום אחריו.
"תתכוננו לשיעור." היא ביקשה בזמן שפתחה את המקרן שבכיתה, מחברת לפטופ אפור כסוף שהזכיר לצעיר את יוראי הלאו בקצת.
לפתע קאי שם לב לעובדה שאיננו בא עם הציוד הדרוש ליום זה, המערכת של אתמול הייתה לו בתיק.
שכבת לחץ עבה החלה לעטוף אותו. הוא לא אהב להיות בכזה בלגן. ללא היכולת לשנות את המקום בו נמצא או את האופן בו הדברים מתרחשים. הוא לא אהב להיות חסר שליטה.
מבטיו עברו על כל הכיתה ואז על המורה. לכולם היה ספר, כולם פתחו אותו בעמוד מסויים. אפילו ליוראי היה ספר הפתוח על עמוד מאה חמישים ושתיים ובו מצויירת תמונת פסיפס של אדם בעל שיער חום וארוך, זקן ארוך גם כן כשבד חום דק מכסה את אזור חלציו. אותו איש נראה שרירי, צעיר ולא מטופח.
"קח." ירוק העיניים איננו הבין איך ממצב בו ישב ללא ספר הוא הגיע למצב שהספר מולו.
הוא גם צפה בספר המסויים הזה כל הזמן כך שלא ידע מתי הדבר קרה ואיך פיספס אותו.
"מה?" שאל מבולבל, לא מבין למה יוראי הלאו פנה אליו ומה הקישור של הפנייה.
"אתה צריך ספר בשביל ללמוד." הבוגר הדגיש, כאם השאלה מיותרת לחלוטין. והאמת שהיא באמת הייתה.
אבל הבעיה הייתה שהאפרפר איננו הבין את הכוונה של השחרחר. יכול להיות שקאי אינו הסביר את עצמו כראוי. כלומר המילה 'מה' איננה בדיוק עומדת בקריטריון - מפורט.
בכל מקרה לא היו אשמים במקרה הזה, או שבעצם היו שני אשמים.
"למה אתה נותן לי את הספר שלך בשביל ללמוד?" הצעיר החזיר באותה הצורה, מדגיש את המילים החשובות במעט לעג.
זאת הייתה הפעם הראשונה בה יוראי הלאו נשמע מתנשא. תחושה לא מוכרת חילחלה בקאי, מעין כעס לא מובן שכזה.
המחשבות שלו היו בעלות אגו, שאלותיו היו 'מי הוא חושב שהוא?' 'למה הוא חושב שאני לא מסוגל ללמוד בלי ספר?'.
הוא לא הצליח להבין למה הבוגר התנהג כך, הרי היה בטוח שהכל הסתדר.
"משום שכדאי שאתה תלמד." יוראי הלאו החזיר באדישות, לא חושף שום רגש במהלך השיחה הכעוסה ביניהם.
הצעיר אפילו לא ידע איך הגיעו למצב בו הם כועסים אחד על השני, או לפחות שהוא כועס על האפרפר.
"ומה איתך? אתה לא צריך ללמוד?" קאי ירק בעוקצניות, עצבני. הוא לא הבין איך הבוגר יכול להיות כה מתנשא, עם הפרצוף היפה שלו והמוח החכם שלו.
הוא היה נער חכם ללא ספק, יוראי הלאו קיבל מתנה שלא ידע להעריך בילדותו.
אך אין הדבר אומר כי קאי נופל תחתיו. אומנם יוראי הלאו חכם ללא מאמץ, אך קאי חכם גם הוא, והוא עובד קשה בשביל החוכמה הזאת, הוא משקיע שעות על גבי שעות של למידה.
"לא, אני לא." לזה הצעיר איננו ציפה.
ההכרה הזאת של הבוגר בחוכמתו בצורה עקיפה וחכמה.
'הוא טען כרגע שאיננו צריך את בית הספר?' קאי ההמום חשב לעצמו, לא מבין הדברים התגלגלו כל כך רחוק.
לפחות הוא מגלה את יוראי הלאו האמיתי. המסכה של הנער האדיש יורדת ומתחתיה מתגלים הקוצים של האדם האמיתי.
"אתה חכם מידי בשביל זה?" השחרחר ירק בכעס.
"אז לך, למה אתה בא לפה בכלל?" הארס בקולו היה בולט.
משום מה ליבו של הצעיר כאב, כל מילה שאמר הכאיבה לו כאם נאמרה לו על ידי הבוגר. הוא הרגיש כקורבן ולא כתוקף למרות שידע בוודאות כי הוא היה התוקף.
"אתה מבין את זה לא נכון," יוראי לחש. ירוק העיניים כמעט וצרח. איך יצא שהוא זה שמבין לא נכון? איך הוא הטיפש שוב?
נמאס לו להיות קומה מתחת למאפיונר המעופף בעל התקפי החרדה והבולדוזרים הענקיים.
"אני מבין את זה לא נכון?" הצעיר צחקק בשקט. בכל זאת הם עדיין היו בשיעור אולם נראה כי המורה מתעלמת משיחתם.
"ומה איתך?" קאי קירב את פניו אל עבר אלו של יוראי הלאו, לאט ובזהירות.
"אתה מבין את זה נכון?" שאל, הוא היה טוב בלשאול, פחות בלספק תשובות.
בגלל זה העביר את כל השאלות לבוגר, כי הבוגר, בשונה ממנו היה טוב בלענות.
העיניים הירוקות אל מול האפורות, עבר רגע, ועוד אחד ואחריו אחד נוסף.
קאי הצליח להבין כי לאפרפר אין תשובה, כנראה שגם הוא איננו מבין את המצב לעומק וכמובן שלא נכון.
"לא," הצילצול נשמע, המורה הודיעה עוד כמה הודעות.
"אבל אני גם לא מתיימר," הבוגר קם ממקומו, מסתכל על הצעיר מלמעלה.
משום מה אינו נראה שם. הכוונה היא, הוא נמצא שם אבל לא מבחינתו.
הוא היה רחוק משם, איפשהו בעברו האפל.
"משום שאני ראיתי את הגשם," קולו התערפל וגם הוא, עם כל מילה שיצאה.
אילו לא היו במרכז הכיתה קאי היה מאמין כי הכל התחיל להשחיר ולהעלות עשן.
"אבל לא הייתי מסוגל להרטב ממנו," דמעה זלגה מעיניו האפורות, היא הייתה אחת יחידה. והיא יצרה פס ישר ודק. רטוב. על לחיו הימנית.
"לא משנה כמה רציתי." רעד עבר בשחרחר, משהו בסיפורון הזה לא היה בסדר.
הייתה שם מעין קריאה לעזרה. זה פשוט נשמע כמו 'הצילו', אבל הצילו שנועד לידע. כאם הגיע מאוחר מידי. רק שידעו שהיה שם מישהו שהיה זקוק לעזרה.
"כל החיים שלי אמרו לי שהבנתי את זה לא נכון," הבוגר הוריד את הצעיף השחור שלופף סביב צווארו.
מותח אותו לצדדים ומתקרב אל קאי.
"הגשם הרטיב אותי, הם הראו לי הוכחות." הוא ליפף את הצעיף סביב הצוואר של הצעיר, וצלקתו נחשפת באופן בולט.
למרות היותה פס לא מאוד עבה, מאמצע הצוואר עד למותן ואף יותר מכך. היא בלטה, משום שהייתה כל כך מוזרה על העור ללא רבב של יוראי הלאו.
"אבל אני עדיין זוכר את התחושה," קולו הפך חרישי ברגע.
"הגשם לא נגע בי." הוא הסתובב, יוצא מן הכיתה בשקט.
הנוכחות שלו הייתה מורגשת מתמיד, וכשנעלמה מבטים החלו להסתובב בכיתה, התלחששויות מפה לשם.
כל מיני ספיקולציות ותיאוריות על קרב ענקים שיערך בעוד מספר שעות בכיכר הראשית.
המון עיניים עברו עליו. חלקם עם מבטים מרחמים, זוכרים את השומרים המפחידים שלו. חלקם עם מבטים נגעלים - לדוגמא גילי - הזוכרים רק את הטוב ביוראי והרע הקאי.
אחרים סתם מסתכלים ובסופו של דבר, שום מבט שעבר בכיתה לא היה לטובתו.

"למה הוא נראה כמו הענן האפור שעוקב אחרי אנשים?" עמרי הופיע מאחוריו, נותן לו אוויר לנשימה.
"מי יודע," טאריס הופיע גם הוא, ממלמל בחוסר רגישות. באיזשהו מקום בליבו, קאי כעס על הג'ינג'י שמעז להתייחס אל יוראי הלאו בכזה זילזול וחוסר חשיבות אולם, הוא לא עשה עם זה כלום, הרי כעס על הבוגר.
"קאי?" עמרי המשיך לנסות, הוא היה חברו של סקרן אחרי הכל.
"באשמת הגשם."