טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 4

'איך אני משיג כאן לחמנייה?' זאת השאלה שהטרידה את קאי יותר מכל, הוא צריך להשיג לחמנייה.
הוא היה חייב להחזיר את הגנוב, ובמקרה שלו זאת לחמנייה ריקה ולא משומשת.
אבל איך הוא הגיע למצב הזה?
טוב, קאי אדם חכם - גאון בכל הקשור ללימודים אך כשזה מגיע למעשים, הוא פשוט דפוק.
רעב. הרעב שלו היה כל כך בולט באותו היום, הוא גווע, הרגיש את המוות קרב בצעדים גדולים - מוות ממחסור במזון.
הוא הסתובב כך שלוש שעות שלמות, שלוש! זה פשוט יותר מידי.
ודווקא אז מופיעה לחמנייה, אחת שביום יום הייתה נראית לו חסרת חיים, מגעילה ומשעממת. אך באותו הרגע, כשבטנו שואגת מרעב הלחמנייה נראתה כדבר העסיסי ביותר בעולם. היא זהרה בנצנצים צבעוניים עם לבבות שוקולד.
אז הוא לקח אותה, ואכל אותה, והרגיע את בטנו בזכותה אך גם הספיק להיזכר.
היא לחמניתו של אדם מסויים, אדם שבמקרה יושב בשולחן לידו, ותמיד נמצא עם לחמנייה כזו או אחרת בידו.
אבוי לו, הוא גנב את לחמניתו של יוראי הלאו הדגול, ועוד אכל אותה.
כך הוא הגיע למצב הנורא הזה, בו הוא מתרוצץ ברחבי הקפיטריה ומחפש אחר לחמניה, אחת יחידה וריקה.
"נייס!" קרא לחברו שעמד בקצה השני של הקפיטריה, מביט בשחרחר המתרוצץ בשאלה.
"איפה אפשר להשיג כאן לחמנייה ריקה?" שאל מבלי לחכות שנייס יתקרב אליו.
לרגע האדם היודע הכל היה מבולבל, לחמניות ריקות זהו לא דבר מבוקש בימינו.
אבל שניות לאחר מכן הוא הצביע על מנהל הקפיטריה ואמר "תבקש ממנו."
קאי לא חיכה שנייה יותר, הוא אץ לו אל עבר מנהל הקפיטריה, מבקש את לחמניתו וחוזר אל נייס כשבידו... לחמנייה!
"תודה." זרק כאשר ניסה להספיק אל השיעור הקרב.
וכך הגיע למצב בו הוא נתקע ביוראי הלאו. קאי היה מודה בזאת ללא בושה, הוא הופתע כשראה את יוראי הלאו יורד במדרגות באותן השניות בהן הוא עלה. במקרה הבולדוזרים שלו עוד טיילו בקומה העליונה כשהוא ירד ואילו קאי הצעיר רץ לעברו.
והשניים נתקעו, ראשו של יוראי הלאו בצלעותיו של קאי אליב.
הכאב היה חד ומפתיע, כמו הנפילה של השניים.
ירוק העיניים בחן את המקום אליו נפל, הוא יכל להגיד בוודאות כי הוא שוכב על רצפה קרה ומלוכלכת של מסדרון בית ספר, אך היה מבולבל. משום שברגע שהרים את מבטו הוא ראה ראש, בעל שיער כסוף, ועור חיוור, ועיניים מכווצות ואפורות כסופות גם הן.
"אח~" קולו סוף סוף בקע מבין שפתיו, מוציא אנחת כאב כשהנער מעליו מתקשה לפקוח את עיניו.
"אח~" יוראי הלאו ענה, מתגלגל מגופו של קאי כששיעול כבד תוקף אותו. השחרחר אינו נתן לשיעול תשומת לב רבה,  אך אם היה נותן היה מגלה כי נשמע כהחנקות בשילוב עם אדם צרוד המנסה לצרוח.
הנקודה היא, יוראי הלאו נשמע רע.
"אתה בסדר?" קאי לא ידע אם שמע נכון, אך גם אם הקול היה הזיה מן המכה הוא העדיף להאמין שכך גם יוראי הלאו ולענות "כן."
הוא הסב את מבטו אל הנער האפרפר ששכב על אותה רצפה מלוכלכת, לידו. מסתכל עליו, בוחן את פניו. יוראי הלאו נראה כל כך רגוע, כאם הכאב היה אך ורק רגעי, ואילו גם הוא נעלם בשניות, הפך עמום.
קאי באמת שלא הבין זאת, גבו כאב יותר ממה שאי פעם כאב לו והוא היה די בטוח כי ידו השמאלית נשברה או לפחות שנקע אותה.
"ואתה?" השחרחר מצא עצמו שואל - לא שהיה מודאג, הוא פשוט היה סקרן.
"פחות בסדר." למרות מילותיו, יוראי הלאו נשמע כרגיל - קול חלש עד חרישי, אך בעל נוכחות גדולה.
קאי לא ידע אם להאמין או לא, כשאדם אינו בסדר הוא גם אינו נשמע בסדר, אך על האפרפר חוקים אלו לא עובדים.
"אני די בטוח ששברתי את יד שמאל." משום מה קאי מצא מידע זה חשוב לציון.
"אני חושב ששברתי את יד ימין." יוראי הלאו ענה. סך הכל לשניהם היו השארות הגיוניות לחלוטין, האחד איבד את ידו השמאלית והשני את הימנית.
השחרחר התרומם על רגליו, נעזר בידו השמאלית בדרך ואילו מולו קורה אותו הדבר על ידיי האפרפר. השניים נראו כמו מראה, זאת אומרת למרות דקויות המראה כמו העובדה שאחד נמוך מן השני הם היו
תואמים - תנועותיהם באותו הקצב, אותו הגודל.
כל אחד אוחז בזרוע הנגדית לשני.
"אתה צריך עזרה?" יוראי הלאו שאל ברוב נחמדותו והציעה את ידו הנותרת - יד שמאל.
קאי לקח אותה ותמך בשני מבלי לשאול, התחושה של ידו בין ידו של יוראי הלאו הייתה נעימה, מדהימה, מוזרה ואף מרגשת.
הוא לא ידע להסביר את המרגש, הוא - קאי אליב עזר לאוייב האדיש שלו - יוראי הלאו.
התחושה הזאת של השלום בין השניים הייתה מוזרה ואף טובה.
השניים התקדמו יחדיו, והבולדוזרים של יוראי הלאו, התאדו כלא היו, לפחות לאותו הרגע.