טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 3

קאי הסתכל על המקל, הוא ביקש שיעמידו אותו במטר שמונים. זה גבוה, מאוד, כמעט עוקף את ראשו.
קאי היה גבוה, מטר שמונים ושתיים, והוא רק בכיתה י', עוד צומח.
הוא נשם עמוק, מכין את עצמו לקפיצה, הוא קיווה שיצליח - שיאו האישי הוא מטר שבעים וחמש, אך אינו ניסה לעקוף אותו.
"כשאתה מוכן." המורה לספורט הודיע ושרק במשרוקיתו.
קאי לא היה צריך יותר משלוש שניות, שלוש נשימות ורגליו כבר החלו בפעולה. רצות במהירות אל עבר המזרון וממנו אל המקל.
רגליו קפצו וצורת מספריים נוצרה בהן, זה היה הרגע בו עצם את עיניו בתקווה, כל מה שנשאר הוא לחכות.
בכמה מאיות השנייה וכבר נחת בצידו האחר של המזרון, שום רעש אינו נשמע חוץ מנחיתתו המדהימה.
"מטר שמונים!" הוא שמע את עמרי צועק לו.
גם נייס נראה המום מיכולותיו האל אנושיות בספורט, הוא היה מחונן בספורט, כישרוני.
"טאריס, כשאתה מוכן." בפעם השנייה לאותו היום קאי היה במתח, אם טאריס יפשל כל עבודתו תיהיה לשב, הם זוג כרגע והם חייבים להיות מסונכרנים.
טאריס ביקש לקפוץ מטר ארבעים, ארבעים סנטימטרים פחות מקאי, אך אם יעבור זאת הם ינצחו.
טאריס החל לרוץ, שיערו האדמוני מתבדר ברוח, ידיו קמוצות לאגרופים והוא... עובר!
"ואוו!" קאי צרח כמשוגע, הוא כל כך שמח, ליבו דפק כל כך מהר, הוא התרגש כל כך.
מבטו נע אל הזוג הבא, הוא ציפה שיראו מאוכזבים, לחוצים, מפוחדים אך לא ציפה לראות אותם מדברים ברוגע.
יוראי הלאו וטיינס הגרמני, מדברים ברוגע, טיינס מחייך יותר מידי פעמים במהלך השיחה ואילו יוראי הלאו נראה משועמם.
לא, זה לא היה משועמם, בעיניו של קאי הוא נראה אדיש ובטוח, כאם ידע שאין טוב ממנו בכיתה.
כמה קאי כעס, רק רגע לפני היה ברקיע השביעי אך עכשיו? לא ולא, הוא רצה להרוג את הנער המחורבן הזה שמסתכל על המקל כאם היה משחק ילדים.
"טיינס, כשאתה מוכן." המורה לספורט חזר על דבריו פעם נוספת, בשביל הזוג הבא.
קאי ראה כי טנייס בחר לקפוץ שניי מטרים, דבר כמעט ולא אפשרי למרות שכשמדובר בטיינס הוא לא ידע.
"בהצלחה." שחור השיער שמע את קולו של יוראי הלאו, קול חלש, כמעט בלתי נשמע - לוחש.
"תסתכל טוב." טיינס ציווה על שותפו, הוא נראה כמישהו המנסה להרשים את הקראש שלו, בעיני השחרחר זה היה מביש.
הגרמני הנפוח התחיל לרוץ, צעדיו גדולים ומהירים ובתוך שניות כבר עמד בצידו השני של המזרון, והמקל? עדיין מחובר לזוג העמודים שהחזיקו אותו.
קהל התלמידים צווחו ושרקו, בלגן אחד גדול מקפיצה יחידה של נער גרמני יפיפה.
איש מלבד קאי אינו שם לב לנער האפרפר שנעמד בנקודת הפתיחה, מכין את עצמו לריצה.
שיערו התבדר ברוח העדינה - למרות שאינו היה ארוך הוא היה מספיק.
הוא אינו היה ממוקד בקפיצה, לקאי נראה שמחשבותיו של יוראי הלאו מרחפות ברחבי האוויר, כאם הכל מעניין יותר ממה שעומד לעשות - וכל שצריך לעשות הוא לעבור מטר עשרים ואחד.
"יוראי, כשאתה מוכן." המורה נראה מתוח, הבולדוזרים עוד יותר.
ירוק העיניים אינו הבין מדוע, יוראי הלאו בסך הכל קופץ מעל מטר וקצת, גם אם יכשל הוא לא ישבור איזו עצם בגלל זה.
בשונה משאר התלמידים, יוראי הלאו לקח את זמנו, משך אותו ככל שיכל, חושב על מיליוני דברים, נראה מעופף.
"הוא מתכנן להרוג אותנו, או מה?" קאי מלמל בכעס, הוא ידע שאם האפרפר יקח את הקפיצה הוא מפסיד, דבר בו אינו חשק כלל וכלל.
זה לא שהוא הבין למה, האפרפר הזה עיצבן אותו כל כך, כל הגישה האדישה שלו, הוא ללא ספק היה מוזר.
והנה רגליו החלו לנוע, בשונה מכולם ריצתו הייתה קלילה ורגועה, וגופו נע כבפרסומת בטלוויזיה. הוא נראה טוב ועל זה אפילו קאי לא יכל לערער.
נראה שכלקראת הסוף עיניו התכווצו, הגוון הכסוף בהן נעלם לרגע ממבטו של קאי.
ופתאום הכל משתנה, מבטים המומים ומבולבלים על פניהם של כולם וקאי... פיו נפל לרצפה. זה היה... לא צפוי, כמו יוראי הלאו.
באותו הרגע קאי רצה לחבק את ולנשק את המלאך האפרפר שהציל אותו מכישלון חורץ, אבל מה קרה שם?
אם חוזרים שניות ספורות אחורה רואים את אותו יוראי הלאו, האחד שקאי שנא מבלי סיבה, אותו אחד שהוגדר כלא צפוי.
הוא רץ אל עבר המקל, מתכונן לקפיצה, קופץ, עובר את המקל ותופס בו בדרך.
מושך אותו מן העמודים שהחזיקו אותו ונעמד על קצה המזרון.
"אופס." מלמל תחת שפתיו והניח את המקל על הרצפה, מתקדם אל טיינס שטפח על שכמו, כאם הוא הפסיד ללא כוונה.