טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 21

קאי עמד אל מול הדלת השקופה. הוא הרגיש רע עם עצמו, אבל האמת היא... שהוא פשוט לא ידע איך להתמודד איתו.
האדם שהוא אהב שמר ממנו סוד כזה גדול, שיקר לו וניסה להגן עליו. קאי לא יכל לכעוס על זה משום שהיו שם כוונות טובות וטהורות ואף הבין את התנהגותו המגוננת והמסתתרת אבל מצא עצמו חסר היכולת לדעת מה עליו לעשות.
יוראי הלאו הסתיר את זה כל כך הרבה זמן, הוא תהה לעצמו עד כמה הבוגר יהיה שמח על כך שיראה אותו במצבו.
התהיות שלו נמשכו שלושה ימים, שלושה ימים שלמים בהם הבוגר שכב לבדו בבית החולים.
האמת שהוא רצה להגיע, באמת. אבל הוא פחד. מזל שיש לו אח גדול, אילולא אחיו כנראה שהיה בורח. אחיו סיפר לו על המנגנון הזה, הילחם או ברח ולפעמים קפא.
זה מנגנון לחץ. כשאדם בלחץ אז הוא מפחד ומהפחד נשארות לו שלוש אפשרויות.
קאי היה מאלו שבורחים ולפעמים קופאים אבל הוא בהחלט לא היה מאלו שנלחמים.
לעומתו, אחיו היה שילוב של הכל. זאת הסיבה שקאי עמד אל מול דלת חדרו של יוראי הלאו בפחד מובהק.
בנוסף, זאת הסיבה שלחץ על הידית, פתח את הדלת וחשף לפניו את האפרפר, פעם ראשונה אחרי שלושה ימים.
הוא היה מכוסה בשמיכה של בית החולים, אחת דקה וכחולה שכזאת.
הוא נראה כל כך חלש וקטן, רזה שכזה. הוא נראה חולה.
קאי התיישב לידו, מנגב דמעה שחמקה מתוך עיניו. האם הייתה לו הזכות לבכות? הוא האמין שלא, לא אחרי שעזב אותו כך.
ידו הגדולה והחמה אחזה ביד הקטנה והקרה. המעשה הזה גרם לליבו לפעום מהר יותר, רעד עבר בו. הוא לא זכר את התחושה הזאת, את הרגשות הרבים שעברו בו בזמן שנגע ביד אהובו בעדינות יתרה.
"אני אוהב אותך." הוא לחשש, כמעט ואיננו נשמע בחלל כשאהובו נח מולו.
הוא לא רצה שיוראי הלאו ישמע, הוא עדיין איננו היה מוכן. כנראה שפחד.
זה פשוט... התחושה הזאת שאומרת לך 'אתה מוכן.' התחושה הזאת שאתה מרגיש לפני יציאתך מהארון או התוודאות על מעשה או רגש שלך. הוא לא היה מוכן, כל שמוחו אמר לו היה לברוח בעוד שליבו התחנן שישאר.
הוא נשאר.
בשביל יוראי הלאו, הוא נשאר.
הוא צפה בחזהו עולה לאט ואז יורד. נשימות רגועות ושטוחות של אדם הנמצא בתוך שינה עמוקה.
הבוגר היה כל כך יפה בעיניו, במיוחד ברגעים האלו, שהוא היה רגוע ושקט, אבל עם זאת נראה כאם הוא מוכן לקפוץ ולטרוף את מי שצריך.
הוא הניח את ראשו על בטנו של האפרפר, מרגיש את הצורה בה נושם ומחייך. הוא נושם כל כך יפה.
ידו הימנית חיבקה את הגוף הדק כשלפתע, הוא התחיל ליבב. קאי החל ליבב בשקט, מנסה להעלים את התחושה הצובטת הזאת שנקראת אשמה.
הוא הרגיש צורך עז לאחוז בו, אבל האם הייתה לו הזכות? אחרי שנטש אותו כך ללא איש במשך שלושה ימים.
הוא הרטיב את החולצה של יוראי הלאו, ממלא אותה בגוש של דמעות אשמה, דמעות שיכולות להיחשב כדם, דמו.
"אני מצטער." הוא לחש לתוך הבטן של יוראי הלאו, מצחקק כשחושב על האופן המוזר שאמר זאת.
הוא פשוט לא הצליח לשלוט בעצמו, נופל יותר ויותר אל תוך התהום האפלה הזאת של האפרפר. נופל בשבילו. הוא אהב אותו והוא עדיין אוהב אותו.
יד הונחה על גבו, אחת קטנה כזאת שהכיר די טוב.
יוראי הלאו חייך אליו, מניח את אותה היד הדקה על גבו ומחבק אותו החזרה.
"אל תבכה," הוא לחשש קדימה, מבקש.
קאי חש איך גופו של הגבר מתחתיו מתרומם, ואז חש זוג ידיים מחבקות את ראשו, הידיים החיוורות של הבוגר.
הן נכרחו סביב ראשו באופן עדין ומשכו אותו אל תוך החזה של האפרפר.
"אני מצטער," הוא ביקש שוב, משנה את מיקום ידיו לסביב מותניו של הבוגר, מחבק אותו בחוזקה. הוא רצה להרגיש כי הם באמת שם, יחדיו. מאוהבים ומרוגשים.
התחושה הייתה כאם איבד אותו וכרגע קיבל אותו חזרה וזאת לא הייתה האמת, משום שיוראי הלאו מעולם לא עזב אותו אלא זה הוא קאי שעזב את יוראי הלאו.
"אל." הוא המשיך ליבב לתוך החזהו של האפרפר ואילו הבוגר ממנו סופג את כל הדמעות, מקבל אותן ואף מחבק אותן.
"אני... אני עזבתי אותך," הוא לחש בדמעות, נותן לכל הכאב לזלוג ממנו ולמלא את הסביבה הצופה בו.
הוא יכל להרגיש את החיבוק מתהדק. יוראי הלאו מסמן לו שהכל בסדר. למרות זאת, קאי חש כי אהובו מחבק אותו משום שקשה לו וכי הוא נזקק לו ולחיבוקו.
"אתה הנשמה האחרונה שלי."
שפתיו של יוראי הוטחו בשפתיו במהירות, זרועותיו אוחזות בחולצה הבהירה מבד הטי שרט שהצעיר לבש בלא ידיעה. הוא היה כל כך מרוכז בהגעה אל בית החולים ובתחושה הזו שאומרת לו 'אתה מוכן.'
קאי המבוהל מיהר להגיב, כהתחלה בדחיה אך ברגע שהבוגר התרחק במעט, מרחיק שפתיו בבלבול הצעיר חש בחוסר. הוא רצה הכל: שפתיו, שיערו, עיניו, גופו - הכל.
לרגע מחשבה מפוחדת חלפה במוחו, דוחקת בו להרגע - יוראי נמצא בבית חולים לאחר התקף חרדה שיכל להיות איום.
"תפסיק לחשוב." קולו העמוק והצרוד של יוראי מחוסר הדיבור שנמצא בו בעודו שוכב בבית החולים, חסר היכולות לפגוש אנשים וליצור תקשורת. לא שנהג לעשות זאת מחוץ למיטת בית החולים.
קאי הפסיק לעצור את עצמו, הפעם מוכן ומודע. הוא רוצה הכל.
ידיו השריריות עטפו את הבוגר הדקיק, מלטפות וממששות דרך שמלת בית החולים. הוא לא היה בטוח אם מתחת לה נלבשו תחתונים, בוקסר או כלום.
גופו הקריר תחת עורו החם של הצעיר, נשימותיו העדינות על עורפו כאשר ראשו גוחן ונכנס למרווח שבין צווארו לכתפו.
שיערו האפור שהיה מלא בריחו שלו - הריח הבלתי מתואר של יוראי הלאו.
באותו הרגע, קאי ממש רצה לנשקו. למצוץ את צווארו ולהשאיר שם סימן, לדעת כי טעם מן אותו אדם שאהב יותר מכל.
"אתה הכל," הלחישה צרמה באוזנו, מעבירה רעד בגופו כאשר שפתיו תופסות רצון משלהן, מתחילות לרדת במורד פניו של הבוגר. מנשקות את לחייו ועוברות לשפתיו, בעדינות, מרפרפות.
צווארו החיוור קרן לעיניו הרעבות ולרגע עלתה בראשו שאלה - האם נמצא בסרט דימדומים?
שפתיו החלו ללקק, לנשק, לסמן. ידיו מלטפות דרך הבגדים בעוד שהאפרפר נאנח תחתיו, גונח בקולניות שקטה. זה יכל להיות מבלבל מכיוון שבאוזניו של קאי גניחותיו היו גבוהות וחזקות אולם נראה כי איש איננו העז להפריע ולבדוק לשלומו.
"אני רוצה להרגיש," הצעיר מלמל בין הנשיקות. מודיע בעקיפין על המהלך הבא בעת שידיו נשלחות פנימה, לתוך השמלה.
הן אוחזות בגופו הדק של הבוגר, כמעט ושורטות בתאווה שאיננו חש מעולם, גם לא כאשר צפה בפורנו - גייז או סטרייט.
זה עשה לו את זה, הוא יכל להרגיש זאת אי שם מטה, מאחורי מכניסיו ובצמוד לתחתוניו.
עמד לו.
לפתע חש זוג שפתיים העוברות על צווארו, שפתיים רכות ועדינות שזיהה ואף גנח בשבילן. טעמן היה כטעם המציאות, מתוק וחמוץ בעת ובעונה אחת.
אותן שפתיים היו עדינות ממנו, מנשקות ברפרוף. משאירות נקודות עדינות ואדומות שיעלמו בעוד שהדקות יחלפו.
הוא אהב את התחושה המרעננת.
"אני אוהב אותך." קאי חייך, מרגיש מוכן. המוכן הזה לו חיכה בקוצר רוח, כאשר גופו מאותת לו כי בקרוב יגמרו לו ההזדמנויות להודות.
"גם אני," יוראי השיב. נשימותיו איבדו מסדירותן ופניו איבדו מהרוגע בו נהג לשהות. הוא נראה חי, הרבה יותר חי מכל רגע שנהג להראות בציבור.
"אתה מדהים." קאי לא יכל להתעלם מהעובדות, הוא היה מאוהב עד השמיים, באותו מלאך נוראי שהעז לשבור את ליבו עם שקר אחד. שקר שאפילו לא יכול להחשב כשקר משום שהיה הסתרה מכוונת לטובה.
"אנ-" האפרפר חיבר את שפתיהם, יוזם נשיקה נוספת.
הוא היה הכל. הם היו הכל.
"אל תדאג יותר." הבקשה הייתה יכולה להיות מרגשת עד דמעות לצופי הדרמה של חייהם אך מנקודת מבטו של קאי, היא הייתה מיותרת. הוא לעולם לא יפסיק לדאוג, מכיוון שהוא מאוהב והוא לא יכול שלא לדאוג לאהבתו.
"אז תפסיק להדאיג אותי." יוראי חייך, פניו מלאות בחיבה. עיניו האפורות ברקו אם מדמעות שעלו ואם משמחה ההציפה את גופו ועלתה בעורקיו עד לראשו ומשם בחזרה לרגליו.
"אני משתדל."
"אז תשתדל יותר." השחרחר הקשוח לא התכוון לוותר. מסרב להיסחף אל אותו חיוך ממכר של הבוגר ממנו.
"ציירתי סרדין," יוראי ציין משום מקום. ומידע מיותר זה לא יכל שלא להעלות חיוך על פניו הרציניות להחריד של קאי, לא משאיר לו ברירה אלא לגחך.
"למה ציירת סרדין?" נראה כי גם יוראי לא היה בטוח, מנענע ראשו מצד לצד בחוסר ידיעה. נראה כי גלגלי ראשו החלו להסתובב ולפתע הייתה לו תשובה, גם אם איננה הייתה הנוחה או האמיתית ביותר.
"אתה מזכיר לי סרדין, טיפה." קאי חזר לעטוף את בן זוגו, כמעט ולא מצליח לעמוד מנגד ולצפות בניסיונותיו המוצלחים של יוראי בשכיחת בעיותיהם והשקטת דאגותיהם.
"רק טיפה," הוסיף, מראה אם ידו עד כמה טיפה היא הטיפה.
"אתה יודע מה הוא סרדין?" הצעיר שלא הצליח להבין את הדמיון המרוחק שאל ואילו הבוגר הנהן ללא היסוס. האם הוא דומה לסרדין?
"אני לא טיפש." קאי צחקק בעוד שנקישות שקטות נשמעו על הדלת, מביעות את רצונו של האדם מאחוריה להפריע ולהיכנס.
"כן?" יוראי קרא בשאלה.
"רק מוודא שלא החלטתם לעשות בעיות לבית החולים ולשבור את המיטה," נרי הסביר בעוד שפניו הנאות חודרות דרך החריץ שבין הדלת למשקוף.
"אנחנו? מה פתאום." קאי גיחך לנוכח תגובתו המסגירה של האפרפר המודע. נראה כי לעשות זאת באופן התמים ביותר שיכל בעוד שמחייך בטיפשות וחוסר ידיעה. שניהם ידעו מה התרחש דקות ספורות מן פתיחת הדלת.
"לא פתאום."
"ככה סתם?" השחרחר איבד את השיחה עוד במשפט הקודם אולם הקשר המדהים שבין החייל לבין הבוגר שאהב היה הזוי. הוא התקשה להבין את האופן בו חוט מחשבתם הסתכרן בשלמות שכזו, כאם חשבו באותו המוח ודעתם נאמרה משתי פיות שונים.
"מידי פעם, מותר." זה היה כמו שמות קוד האומרים משפטים שלמים שהצעיר לא יכל לפרש או לנחש.
"גדלתי." קאי הרחיק ידיו ממותיני הבוגר, תוהה אם עליו לעזוב או שמא לאחוז חזק ולא לוותר. אולי הם שניהם צריכים זמן לעצם לאחר זמן רב בו לא נפגשו. הם בכל זאת כמו משפחה, אב ובן או שאח גדול וקטן.
"שניכם," נרי עירב את הצעיר, לוקח ממנו את האפשרות לברוח בעת שאיש לא שם לב.
מבוכה אדמדמה תקפה את לחייו בעוד שמבטו הירוק עבר מפני האפרפר לפני החייל ולרצפה.
"התבגרתם." לרגע קצר קאי הצליח להתחבר לאותו קשר לא ברור שהיה בין השניים, מבין את הקוד שמהצד יכל להראות כטעות או כחלק משיחה הנעשת בטלפון ללא קשר למציאות העכשיווית.
"תודה," החזיר בחוסר ידיעה לגבי האופן המקובל לשיחה שכזו, במיוחד כאשר מדובר בחייל שמרן ומפחיד שהרתיע מעט את הצעיר.
"מה אתה מפחד? אם אתה סרדין, אז נרי הוא אמבה." לרגע הצעיר השתהה בצחוקו, מתחבט בעצמו לגבי הנכון והלא. כאשר נרי חייך בגיחוך קאי יכל למצוא עצמו צוחק בעדינות.
"האמת שבזה הרגע, הוא יותר מזכיר לי פלנקטון," הבוגר שינה עמדתו. מחכך ידו בזו של קאי ואף אוחז בה בעדינות, מסמן לו צורך לא ברור. צורך לוודא כי זו היא האמת וכי הם באמת יושבים יחדיו כמו משפחה, מדברים על הרע והטוב והשטויות שביניהם.
"מאיפה אתה מכיר כל כך הרבה חיות ים?" השחרחר תהה בעוד שניסה להזכר במה הוא פלנקטון. חוסר הידיעה גרם לו לחוש בור אל מול האדם היחיד שרצה שיראה אותו כגאון יפהפה הגונב את ליבו מבלי להתאמץ. הוא רצה להיות נער החלומות אולם התקשה להיות נער, מבלי החלומות.
אחיזת הידיים שביניהם התחזקה בעוד שמבט אפור נזרק לעברו, מבט מלא אהבה וחיבה.
'אני אוהב אותך.' שפתיו יצרו את הצורה בשקט מוחלט, מבהירות את עמדתן.
'אני אוהב אותך.' חזר על עצמו פעם נוספת ולוחץ עוד יותר.
'גם אני אוהב אותך.'

^^^^^^^^^^^^^
לילה טוב!
הייתי שמחה לדעת מה אתם חושבים על הפרק.
היו לי מעט בעיות בהעלאה שלו מכיוון שהוא נמחק לי - כמעט כולו ונשארו רק שש מאות המילים הראשונות. כרגע בשעתיים וקצת ניסיתי להשלים את החסר ואני ממש מקווה שקלעתי וכי אהבתן/ם.
מקווה שנהנתם💕