טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 6

בבוקר למחרת קאי מצא את עצמו מחכה לאפרפר, זאת אומרת, ממש בקוצר רוח.
לחשוב שיום לפני הוא עוד תיעב את הנער ועכשיו הוא מחכה לו, מסתכל בכל פעם שדלת הכיתה נפתחת, מחפש את ג'יין המפחיד.
לפעמים הוא ייאש את עצמו, הרי השחרחר ידע כי עדיין שנא את אדישותו של יוראי הלאו, העובדה שהייתה לו את הקרירות עליה חלם שגעה אותו. אך ברגע המסויים הזה, כשישב בכיתה ונזכר במילותיו יום קודם לא יכל שלא לחוש את לחייו מתחממות.
הוא לא ציפה מהאדם העונה לשם יוראי הלאו לומר את המילים שאמר, להיפתח כמו שנפתח.
ירוק העיניים עצם את עיניו באיטיות, נושם עמוק ומרגיע את גופו.
נשימה עמוקה, ושחרור של האוויר, וכך עוד פעם ועוד פעם. הצעיר מרפה את גפיו ומסובב את צווארו, מותח את שריריו.
"לעזאזל." קאי מלמל בחוסר שקט, דופק את ידו הפצועה בשולחן ומקלל פעם נוספת.
או כמה שהוא הרגיש מתוסכל באותם רגעים, הוא שנא את יוראי הלאו אך עם זאת חש רחמים ואף חמלה לנער האפרפר והבודד שהוא.
השחרחר בא לדפוק את ידו פעם נוספת - נהנה מהכאב שהמכה העבירה לו - אך נעצר על ידי מרקם רך יותר, הוא אינו פגע בשולחן.
עיניו נפתחו והורמו בשביל לצפות בנער אפור שיער וכסוף עיניים המכווץ מעט את פרצופו בכאב. ואז ירדו אל ידו, רואות יד מכוסה בשרוול סוודר צהוב מתחת לידו שלו.
"אתה תפצע." קולו של יוראי הלאו היה חרישי, כמעט ובלתי נשמע ברעש שרחש בכיתה.
קאי בכלל לא שם לב לרעש בכיתה עד לאותו הרגע, מוחו היה שקוע בתוך מחשבות על הנער האפור מיום קודם אבל כאשר אותו הנער עמד מולו ברגעים אלו ממש, הוא קפא.

העיניים הכסופות הללו לפתע נראו לו ריקות, מלאות בעצב אך עדיין ריקות.
הוא היה מהופנט מן המראה המרתק הזה, יופי מלא יגון טהור, היופי לו חלם ויחל אך כאב לו.
קאי הסתכל על יוראי הלאו, על המבט בעיניו וחש רע אך עם זאת ליבו החל לדפוק בקצב כפול ולחייו התחממו פעם נוספת.
קאי משך את ידו המהירות ואילו יוראי הסתכל על ידו הפגועה ולקח אותה גם כן.
"איך תכתוב?" קאי מצא עצמו שואל - ידו האחת של יוראי חבושה בגבס לבן ונקי ואילו ידו השנייה חטפה מכה חזקה במקום קאי עצמו.
יוראי הלאו הרים את כתפיו בחוסר ידיעה, מסתכל על ידיו בבלבול.
"אתה מוכן לענות כמו בן אדם?" השחרחר מצא את עצמו צועק בתסכול, משחרר חלק ממה שהרגיש על האדם שעמד מולו, לחוסר מזלו של אותו אדם - זה היה יוראי הלאו - אך למזלו של קאי - זה היה יוראי הלאו.
האפרפר שתק, אינו מגיב לשאלתו המתוסכלת של השני.
"זאת אומרת, פאק!" קאי חשב שאולי תסכולו נובע מדברים נוספים, אולי מארועי יום קודם בביתו, משיחתו עם אחיו, מהגנה על אחיו השני ומריבהם של הוריו.
"למה אתה כזה דפוק?" בזמן שהאחד צועק השני ספג, הדבר יכל להיות בדיחה - השורד היחיד מהתרסקות מטוס סופג עוד, מילים כאלו, מעשים, כאב.
אדם אחר כבר היה עוזב את קאי לנפשו, מבין כי הנער השחרחר צריך כמה דקות של שקט, להירגע עם עצמו, אך לא יוראי הלאו, לא.
הוא המשיך לעמוד שם, להסתכל על 'חברו' משתגע לאיטו, זורק מילים להן אינו מתכוון או לפחות כך האפרפר האמין.
"מה לא בסדר איתך?" קאי בא לטיח את ידו בשולחן בפעם השלישית אך נעצר על ידי אותו מרקם רך. השחרחר לא ישקר כי הופתע, גם מהעובדה שלא שם לב לידו של השני החוזרת לשולחן וגם מכך שהשני בחר להחזיר אותה.
הפעם עיניו של יוראי הלאו נעצמו כמעט לגמרי, פיו נקמץ בכאב אבל הבוגר יותר לא הוציא ולא צליל יחיד מפיו.
קאי כמעט וצרח, למה שהנער הדפוק שמולו יעשה דבר שכזה, במיוחד אחרי שאמר את מה שאמר.
"אתה נהנה מהכאב?" קאי שאל לפתע, מרים את ידו מזו של האפרפר.
"אתה נהנה מהכאב?" קולו של
יוראי הלאו היה שקט, חרישי מתמיד אך השחרחר שמע, הוא שמע את השאלה החוזרת על עצמה פעם נוספת.
האם הוא נהנה מהכאב? ירוק העיניים לא ידע לענות, אין ספק בכך שיוראי הלאו ידע לשאול שאלות כראוי.
פעם נוספת הנער הזה, שבקושי חגג את יום ההולדת השבע עשרה שלו נראה כאדם מבוגר, עם ניסיון חיים של גבר בן חמישים ושלוש עם שלושה ילדים וארבעה נכדים.
"אני, לא יודע." הצעיר נאנח בשקט, קולו נשבר לקראת הסוף.
הוא נזכר בריב הוריו לפתע, אולי משום שהאפרפר דיבר בדומה לאימו או משום שסתם נכנס לאזור רגשי.