טמב"א (Boy×Boy)

טמב"א: פרק 17

ירוק העיניים הגיע אל הכיתה, בוחן את מקומו ונאנח. גם היום יוראי הלאו איננו הגיע אל בית הספר.
זה היה כבר היום השמיני שהבוגר החסיר את הלימודים, הצעיר כבר החל לדאוג.
נייס היה האחד שהתנדב להביא לבוגר את שיעורי הבית הרבים.
לקאי אפילו לא הייתה את הסיבה הזאת לבקר את האדם שאהב, מתנשא ככל שיהיה.
כבר כמה פעמים עלתה בו המחשבה שהוא לא מבין כלום, הפאזל הזה של האפרפר הוא פאזל שאי אפשר לפתור. אין לו תבנית מסויימת, הפאזל עצמו איננו גמור.
שחור השיער הניח את ראשו על השולחן, הוא רצה לצרוח. להרביץ לקיר באגרופים חשופים. לדמם, לבכות, לצחוק, לעשות משהו שנעשה מרגש מסויים אבל הוא הרגיש כאם הוא תלוי באוויר.
חוסר היכולת לעשות משהו כאב לו, חוסר הידיעה הציק לו.
עוד אנחת ייאוש יצאה מפיו, הוא פשוט היה חסר יעל.
מעופף ברחבי בית הספר בחוסר דאגות, או שבמקרה הזה מדובר ביתר.
עיניו הירוקות נעצמו מעצמן, נמאס לו לדאוג, שינה היא כנראה הפתרון הכי פשוט לבעיה.
כשאתה ישן אתה חסר דאגות, לפחות לזמן קצר אתה לא חושב על מה יכול להיות או מה יהיה בעתיד. אין לך רצון לדעת איך מערכת היחסים שלך תראה, ומה עם האדם הזה שאתה מחבב.
אתה ישן, פשוטו כמשמעו, ישן.
הנשמה שלך עולה למעלה ונחה גם היא ואז יורדת בחזרה כאם אינך מתת ושבת אל החיים.
הקימה לתחייה, כך האמין שצריך לקרוא לזה.
ממוות לחיים, ויום למחרת אתה מת שוב. במחשבה שנייה, כולם מתים כל יום, אין אדם שאינו חווה חווית מוות.
השולחן עליו קאי הניח את ראשו רעד מעט, כאם אדם נוסף התיישב עליו.
הצעיר גיחך, פעם נוספת החבר'ה מציקים לו.
יום אחד זה היה עמרי ויום אחריו זה היה טאריס ואז גם נייס וגם זאיין כי, למה לא?
הצעיר המשיך לזייף שינה, הוא קיווה שהמורה תוותר לו ברגע שתכנס.
באופן מפתיע לאחר הרעד הקל בשולחן לא נשמע רעש כלשהו. לא ניסיון להעיר את הצעיר משנתו בצורה כואבת למדי ולא איזו צרחה מפתיעה של נער משוגע.
קאי לא הרים את ראשו, לא היה לו אכפת מי הנער שיושב על השולחן ולא היה אכפת לו מה מטרתו.
כך השיעור החל, המורה נכנסה לכיתה והחלה ללמד, מתעלמת מקאי ומהעובדה שראשו על השולחן.
"הייתי רוצה לשמוע קצת משיעורי הבית שלכם." היא בקשה, גורמת לקולות של לחץ לצאת מפיותיהם של התלמידים.
השחרחר נאנח גם הוא, הוא לא הכין את המטלה.
"מישהו הכין?" שקט.
"כן גילי." הרשות ניתנה לגילי.
"בהתחלה אני פחדתי לחשוב על הצורה בה אני רואה את המוות," קולה היה מתוק באופן מוגזם, מתחנף.
"אבל כשחשבתי על זה לעומק, מוות הוא בעצם התחלה של חיים חדשים." שקט.
קאי חשב שזאת הייתה הצורה הכי בסיסית לענות על השאלה הזאת.
לא שהייתה לו הזכות לחשוב על כך - הרי הוא בכלל איננו עשה את השיעורים.
"זאת דעה מוכרת בקרב מאמינים ואנשים אופטימים," המורה סיפרה.
"כן, רן." השחרחר מעט הופתע, רן היה ילד מאוד שקט, הוא לא נהג להשתתף בשיעורים מבחירה.
הצעיר כמעט התפתה להרים את ראשו ולראות את הנער המדבר, אבל רק כמעט.
"אף אחד לא יודע למה המוות מגיע, אבל הוא מגיע בצורה מפתיעה לאנשים מפתיעים עוד יותר." הפעם לא שרר שקט, דווקא הפעם הילדים בכיתה החלו להמהם בהסכמה, חלקם גם בהבנה.
קאי יכל להתערב על כך שחצי מהנערים המהמהמים לא לא הבינו דבר ובגלל זה הם בחרו בהמהום.
"אין ספק שהמוות איננו צפוי." המורה אמרה, דרך קולה היה ניתן לשמוע שאמרה זאת בחיבה.
הצורה בה מורה דיבר לתלמיד שאהב.
"בבקשה יוראי." הצעיר זקף את אוזניו למשמע שם חברו לשולחן.
ראשו קפץ מעלה במהירות ועיניו הירוקות צפו בפרופיל של האפרפר.
"מוות הוא פשוט מוות, אני לא מוצא שום סיבה לנסות לפענח אותו." הבוגר אמר בביטחון רב וחזר להתיישב על הכיסא.
עד לאותו הרגע ישב על שולחן, למה לאחר שענה וראה כי קאי שם לב להיותו בכיתה, חזר לשבת?
"זאת גם תשובה קבילה." המורה נאנחה בשקט, כאם התאכזבה מן התשובה אך אינה יכלה לסרב לקבל אותה.
המוות איננו מדע מדיוק. יכולים לתת לאדם הערכת זמן אבל אין הדבר אומר שתהיה מדוייקת.
עוד כמה אנשים הסכימו לספר את ההגדרה למוות שכתבו.
ככה עבר לו השיעור, בו קאי אינו דיבר כלל ואילו יוראי הלאו העביר את מבטו מידי פעם.
התחושה שהבוגר לידו גרמה לליבו לפרפר מעט, חום גופו עלה גם הוא ולפתע לא היה כזה קר. האמת שהיה לו חם, מאוד.
"שקרן." הצעיר לחש.
מסתכל על השיער האפור שגדל מעט באורח פלא, על העור שהפך חיוור יותר ועל הידיים שהפכו רזות יותר.
"אם אני אגיד את האמת ישלחו אותי לפסיכיאטר, לקבל כדורים." יוראי הלאו הסביר באדישות, מסתובב אל התיק שלו ומוציא משם את הלחמנייה של אותו היום.
מניח אותה על השולחן ולידה את ראשו.
"ומה היא האמת?" השחרחר לא יכל לעמוד בחוסר הידיעה.
נמאס לו מפאזל שאי אפשר להשלים, נמאס לו לחכות, נמאס לו להיות בגדר תעלומה.
"איך אתה מגדיר מוות?" שאל, סקרן.
הוא לא ידע איך ניתן להגדיר מוות, מבחינתו מוות היה הסוף.
לא ההתחלה של משהו וגם לא הפתעה לא צפוייה בנוסף, המוות גם אינו היה סתם 'מוות'. בשבילו המוות היה פשוט הסוף של החיים, כמו פרק שנסגר.
בנוסף איננו ידע דבר על יוראי הלאו, הכל היו השערות ששיער. בזכות סיטואציות ופגישות כאלו ואחרות, בזכות מידע שקיבל.
"המוות..." הבוגר תהה לרגע, מרים את ראשו מעלה, מסתכל על תיקרת הכיתה.
"המוות הוא דבר בלתי נשלט, אלא אם נותנים לו חוקים."