1

7.6K 333 36
                                    

ללכת לבית הספר הזה לא היה ממש כיף עבורי.
אבל אבא שלי התחיל להרוויח מעסק הצעצועים שלו, החברה התחילה לצבור תאוצה ושם והוא אמר שהוא רוצה להשקיע את הכסף הזה במקום הכי טוב שהוא מכיר.

בית הספר המינגטון.

זה בית ספר יוקרתי, פנמייה למען האמת,
שהינה רחבת ידיים ונמצאת שמאלה משום מקום ובדיוק בעזאזל.

יקח לי שעתיים להגיע הביתה מהמקום הזה, ואם זה לא מספיק מדכא, אין אפילו אדם אחד שאני מכיר החור תחת הזה.

אתם בטח לא שמים לב לעובדה שאני עצבני,
זה רק כי אני יודע להחזיק את התסכול שלי טוב כל כך.

בסדר,
צניות בצד.

״אני ממש לא מתכוון ללמוד פה למשך השלוש שנים שנשארו לי״ אני צועק על אבא שלי ברכב.

אנחנו מתווכחים פה כבר רבע שעה בלי תכלית ואני לא מסכים לצאת מהרכב.
״מון,אני אומר לך בפעם ה10- זה לא נתון לויכוח ״ אבא שלי אומר בחוסר סבלנות.
״עובדה שאנחנו מתווכחים כבר 10 דקות״ אני מתחכם במרירות והוא שולח לי מבט מזהיר.

יש שקט ארוך ולא נוח, אבל אני עושה את עצמי לא מבין רמזים ונשאר לשבת ברכב.

אבא שלי נאנח לבסוף, מסתובב אלי בכיסאו.
״צא החוצה״ הוא פוקד ואני מניד בראשי בכעס, משלב ידיים.

ואחרי כמה רגעים ארוכים שהוא בוהה בי בנסיון להפחי אותי,
הוא יוצא מהרכב וטורק אחריו את הדלת, פותח את שלי ומוציא אותי מהרכב בכוח.

״עוף״ הוא פוקד במה שעוד רגע יהפוך לצעקה.
אני מניד בראשי בשלילה.
״זאת הייתה המשאלה של אמא שלך. שתלמד בבית הספר הכי טוב שבמדינה,
אז קח את הדברים שלך ולך״ הוא מביט בי בכעס, כולו עצבני ורועם.

אני נעצר.

חתיכת נצלן,
הכול עד לאמא שלי, בוגד.

״זה לא המשאלה של אמא, אלה של הזונה שאיתה בגדת באמא.
מה קרה? היא לא הצליחה לרצוח גם אותי אז ככה אתם מנסים להעלים אותי?..״ אני על סף דמעות ומקבל סטירה לפרצוף.

אבל אני לא נרתע, אני לא בוכה.

אני חוזר להסתכל לו בעיניים.

״אה.. זה העניין״ אני מהנהן, הדמעות שלי נבלעות פנימה כמה שאפשר ומתחלפות בחיוך.
״בסדר, תגיד לה שהזין שלך ניצח את הלב שלך ובחרת אותה.

אבל זה לא מפתיע.. המ?״ אני מצחקק במרירות, דוחף אותו ולוקח את הדברים, יודע שזאת הפעם האחרונה שאני אי פעם אדבר עם האיש הזה.

״אל תדאג, אני אמצא דרך לצאת מפה ולהיעלם.
זאת הפעם האחרונה שאתה רואה אותי.

תחשיב אותי למת, לא צריך ללכלך את הידיים יותר״ אני סוחב את הדברים שלי החוצה, טורק את שתי הדלתות ומתקדם.

״מון״ אבא שלי קורא לי כשאני עם גבי אליו, כבר רחוק בכמה צעדים.

אני מסתובב עם מעט תקווה, אבל כשהוא זורק לרצפה מפתחות וטפסים,
אני מבין שאני לבד.

אני מצדיע לו.

״להית׳ בייב, ושלא ניפגש יותר לעולם״ אני אומר לו,
מרים את מה שזרק וסוחב הכול לכניסה.

וואו,
איזה תחילת יום נפלאה-
כמה כיף להתחיל את הבוקר עם ריב שמפלפל לי את המצב רוח.

The Lion's Den ( Hebrew )Where stories live. Discover now