Limits

פרק 44

פרק 44

אני ממהרת לסגור את הדלת כדי שאף אחד מבחוץ לא יראה. זה יכול לגרום ללא מעט סיכונים ולוק ממהר להוריד את האקדח. ״זה לא מסוכן מידי?״ אני שואלת בהרמת גבה מהוססת ומתיישבת על הספה. אש ולוק מפרקים את האקדחים שלהם.

מקרים של פליטת כדור נשמעים תמיד, ואף אחד לא צריך להיות קורבן לחוסר זהירות שכזה. ״לא ידעתי שתגיעי בדיוק באותו רגע״ הוא אומר בהגנה, ואני רק מצחקקת. ״הכל מעולה, רק אם היה נכנס לכאן מישהו משירות חדרים אני די בטוחה שהיו מעיפים אותנו החוצה״.

״האמת שאנחנו מוודאים שלא יגיעו אלינו משירות חדרים. אין לנו שום צורך להסביר למה החדרים שלנו הם מחסן נשקים״ הוא משיב ברוגע. ״הגיוני״ אני אומרת ביובש ומניחה את רגליי על השולחן הקטן שמולי, ״אז מה אתם מתכוונים לעשות?״ אני שואלת ואש תוקע בי מבט מצמית שאני מצטמררת.

״לסיים את העבודה״ לוק אומר בפשטות ואני מרגישה איך גופי נרעד. כמעט שכחתי למה הגענו לכאן. אני מהנהנת, לא מוציא הגה כי אני מפחדת שקולי יבגוד בי. השקט השורר כל כך מתוח שאני לא מסוגלת לסבול ואני מרימה את השלט ומדליקה את הטלוויזיה.

אש ולוק מתאמנים, מה שאומר שהם עסוקים זה בזה ולי יש המון שעות חופשיות שהחלטתי לנצל לשם טיול וחוויה כך שמצאתי את עצמי ברחובות פריז מטיילת מחפשת תעסוקה למוחי היגע והעסוק בעיקר ב-מה שאש ולוק הולכים לעשות. 

אני לא שולטת בזה. באופן קבוע המחשבות שלי בורחות אליהם, אני כמובן אמורה לקבל את אש הלילה, משהו שהוא ניחום מסיום במצב הזה. אני מטיילת סביב, מביטה, מצלמת תמונות אבל בעיקר בודדה. אני רוצה שמישהו יהיה כאן לצידי, למעשה אני רוצה מישהו מסיום מאוד כאן לצידי, אני רוצה את אש.

אבל רצון ומציאות הם דברים שונים בהחלט זה מזה ואני אמורה להשלים עם זה. אני נאנחת בשקט והולכת לאיטי ולבדי אבל מנסה להנות.. הרי לא כל יום אני נמצאת בפריז. אני הולכת סביב נכנסת לחנויות יחד עם האייס קפה שלי מחפשת משהו שיתאים לי למרות הקניות הדי רצחניות  שהיו אתמול. זה נחמד להסתובב בחניות כאן.

״אז למה בחורה יפה כמוך מסתובבת לבד?״ אני שומעת קול מוכר עד כאב ומרימה מיד את מבטי להביט בעיניו החומות ואני מחייכת לעברו ״אש״ אני אומרת והוא מניף את ידו ועוטף אותה סביבי.

״מה אתה עושה כאן?״ אני שואלת. הוא רק מושך בכתפיו באדישות ״חשבתי שזה יהיה נחמד להגיע ולהסתובב איתך ולוק די מצא בחורה מעניינית, לפחות מבחינתו״ הוא מקמט את אפו במעט גועל ואני מצחקקת.

״אז אני מבינה שהיא לא מצאה חן בענייך״ אני אומרת בשעשוע. ״היא לא את״ הוא אומר בפשטות. הוא בהחלט לא יודע מה קורה ללבי ברגעים אלו, אני כמעט מרגישה כאילו אני לא יכולה להתאהב בו יותר אך אני תמיד מגלה שאני טועה.

עכשיו אני לא בטוחה שאני אצליח לאחות את השברים אחרי שלבי יתרסק. אני כנראה לעולם לא אתאושש. ״מתי אנחנו חוזרים?״ אני שואלת בפתאומיות אבל הוא מהדק את האחיזה שלו סביבי. ״עוד יומיים, יש לנו כבר כרטיסי טיסה״. אני רק מהנהת בשקט.

אנחנו ניסע אחרי שהם יסיימו את העבודה.