כשחצויים וקוסמים נפגשים

פרק 1

נ.מ. אנבת
"קום כבר מוח אצה!" צעקתי עליו, אך לשווא, הוא עדיין ישן, ונראה ששום דבר לא יוכל להעיר אותו.
למזלי, הייתי מיומנת.
זרקתי עליו ספר. הוא עדיין לא קם.
צעקתי לתוך האוזן שלו. והוא עדיין לא קם.
החלטתי להשתמש במוצא האחרון.
"קום עכשיו פרסי, נשארה רק עוגיה כחולה אחת, אחרונה" אמרתי.
הוא מיד קם.
"תביאי את העוגיות הכחולות" הוא אמר, ואז הסתכל סביבו, והבין שזה לא אמיתי.
הוא נאנח.
"אין באמת עוגיות כחולות, נכון?" שאל.
"נכון" אמרתי. "עכשיו תתלבש."
"אוקיי, חכמולוגית" אמר פרסי.
יצאתי מהביתן, וחיכיתי.
אז כן, אנחנו במחנה החצויים, אפילו שתכלס, עכשיו אמצע השנה, לא סוף השנה.
"אתה זוכר מה יש היום?" שאלתי אותו כשיצא סוף סוף.
"אממ.. מה יש היום?" שאל פרסי.
אוף הוא כזה מעופף.
"היום לפני שנה וחצי, זה היום שבו נהינו זוג" אמרתי. "וזוכר מה אמרנו שעושים ביום הזה?"
"אהההה נכון" אמר פרסי. לפחות את זה הוא לא שכח.
התארגנו, ויצאנו לפיקניק.
היינו ליד הים.
אכלנו פנקייקים כחולים, סלט ועוגיות כחולות.
פרסי משך אותי לנשיקה, ולא התנגדתי.
פתאום מישהו הופיע מולנו.
כן, פשוט הופיע ככה פתאום, מהאוויר!
היה לו שיער לבן וזקן ושפם גם לבנים.
היה נראה כאילו הוא בן 100.
הייתי ממש מובכת.
התנתקנו מהנשיקה, והוצאנו נשקים.
לאחר חצי שנייה החרבות של שנינו כבר נצמדו לצווארו.
"תירגעו, אני רק רוצה לדבר איתכם" אמר האיש.
החלפנו מבטים.
"הוא דובר אמת" אמרתי לפרסי, ביוונית עתיקה. (ה.כ. השיחה מעכשיו היא ביוונית עתיקה)
"איך את יודעת?" שאל פרסי.
"אני בת אתנה, יש לי את הדרכים שלי" אמרתי.
"אוקיי" אמר פרסי.
הורדנו קצת את החרבות.
אבל רק קצת.
"מה אתה רוצה?, ומי אתה?" שאלתי. (ה.כ. הם חזרו לדבר רגיל)
"אני דמבלדור" אמר האיש, דמבלדור. בעצם, איזה מין שם זה דמבלדור? "ואני פה, כי אתם בסכנה, ואני יכול להביא אתכם למקום בטוח."
אני ופרסי הסתכלנו אחד על השני.
ואז פרצנו בצחוק.
"מה כל כך מצחיק?" שאל דמבלדור.
"לא משנה" אמר פרסי, לאחר שנרגענו.
"אז, תבואו איתי?" שאל דמבלדור.
בלי מילים, שנינו כבר ידענו מה לעשות, בערך.
"אנחנו נבדוק עם כירון" אמרנו יחד, והלכנו, משאירים אותו שם.
———————-
נ.מ. דמבלדור
* לפני כמה שעות *
"דמבלדור, אתה חייב להקשיב לי" אמר קורנליוס, הוא נכנס לחדרו שבהוגוורטס ומבט של דאגה עמוקה היה על פניו.
"מה קרה?" שאלתי.
"יש נבואה חדשה" אמר קורנליוס. "הנבואה קשורה לאתה יודע מי, ולשני נערים, בן ובת."
"מה?!" צעקתי.
לא האמנתי. אחרי כל מה שעברנו, ושעדיין לא נגמר, עכשיו יש עוד בעיה, וגם היא קשורה לוולדמורט!
"אתה בטוח?" שאלתי.
"כן" אמר קורנליוס. "גילינו עליה שלשום בבוקר, ולא ידענו מה לעשות, עד שבסוף, החלטנו לספר לך."
"יש עוד משהו?" שאלתי.
קורנליוס חשב לרגע.
"כן, יש עוד משהו" אמר לבסוף.
"מה?" שאלתי, עיני כבר כמעט יצאו מחוריהן מרוב דאגה.
"זה בקשר לאתה יודע מי, ולאוכלי המוות" אמר קורנליוס.
"מה קרה איתם?" שאלתי.
"היום בבוקר, ראינו את הסמל של אוכלי המוות בשמיים, ליד שני הנערים מהנבואה" אמר קורנליוס.
עכשיו הייתי בהלם מוחלט, ועל סף פאניקה.
זה רע, זה רע, זה רע. מילמלתי לעצמי.
"אני הולך למצוא אותם" אמרתי לקורנליוס.
"איפה הם?" שאלתי.
קורנליוס הראה לי תמונה של אזור כלשהו, נראה לי שזה היה החוף בלונג איילנד.
"טוב, אני מתעתק לשם עכשיו!" אמרתי, ואפילו לא חיכיתי לתשובה שלו.
התעתקתי למיקום שקורנליוס הראה לי, לפני שיספיק לומר משהו שישנה את דעתי, לפני שיספיק לעצור אותי.
—————-
*וואו, 521 מילים בפרקקק*
*אזזז, זה הפאנפיק הראשון שאני כותבת בוואטפד, שכמו שאתם רואים, הוא מדבר על פרסי ג׳קסון והארי פוטר*
*אני ממש אשמח לביקורת, אם זה לא טוב, אז תגידו לי מה אפשר לשפר, ואם זה טוב, אשמח לכוכב*