נקודת המבט של הארי:
נכנסתי למקום החניה, נגעתי בבלם היד ועצרתי את המנוע. נאבקתי להשתחרר מחגורת הבטיחות אבל הידיים שלי הפסידו. לפחות כשנהגתי הייתה להם מטרה, נטועות היטב על ההגה. נראה שהם החזיקו את עצמם כשלי לא היה כלום ואף אחד לאחוז. זזתי כל הזמן, נקשתי בציפורניי, צבטתי את עורי על מנת לאשר שהייתי למעשה כאן שוב.
שפתי כמעט ננשכה בחוסר ניסיון, זז במושב. שפשפתי את עיניי באגרוף מכווץ. ניסיון חלש של המאבק בתשישות לילות חסרי המנוחה שלי. דחפתי למעלה את שרוול המעיל שלי מעט, פעמיים בודק את המחוגים בשעוני. ארבע דקות.
אני בקושי יכולתי לעמוד ולהביט בעצמי במראה האחורית. עיני היו מוקפות בעיגולים שחורים, שפתיים סדוקות ויבשות. לא נראיתי כמוני. אני ידעתי שזה היה בגלל מעשיי, שהייתי מוכן לבטל. ולא יכולתי לראות אותי בונה את עצמי מחדש.
זה היה 5:14 כשחמקתי מהעבודה על מנת ליהיות בטוח. טום תפס אותי בזמן הזה, אמר לי שהוא מודאג שלא עשיתי שום התקדמות בקירוב לחודש בעצמי. איבדתי לקוחות לאימונים, וכתוצאה מכך העבודה השבועית שלי פוחתת לשלושה ימים בלבד. לא היה לי האומץ לספר לו שהפסקתי לנסות.
שלוש דקות.
כובע הגרב היה משוך לאחור וסידרתי את זה במראה לפני שטיפסתי מן המכונית. ידיי היו קפואות, אצבעות רדומות וציפורניים כסוסות עד מהרה. הגישוש למפתחות שלי נעשה מאתגר יותר בגלל נטיית החרדה שנפלתי לתוכה. החזה שלי התקשה לשמור על קצב עם ליבי. זה נראה שהפחדים שלי הציפו אותי בבת אחת, מכריחים אותי לעצום את עיני ולהניח את מצחי כנגד המתכת הקפואה של מסגרת המכונית.
״הו שיט.״ נשמתי בחרדה.
לא עכשיו, התחננתי לפני שבלעתי בנשימה את מה שנתפס בגרוני בדרכו מטה. פאק. הצלחתי לעמוד ללא תמיכה. מנער את חוסר הביטחון שלי על מנת ללכת את המרחק הקצר עד לנקודה שלי.
נעמדתי איפה שאני תמיד נעמד, בודק את השעון שלי שוב. 5:32. גבי נשען כנגד קיר הלבנים של אחד מתחנות האוטובוס הישנות. זה כנראה לא יהיה שם לעוד הרבה זמן כשהמועצה הרסה את האחדים הנותרים על מנת להציב תחנות מודרניות, תחנות זכוכית. הייתי אסיר תודה ללבנים, אם זה היה שקוף, היא הייתה יכולה לראות אותי.
כמעט בסימן, היא יצאה מכיוון החנות לעבר החניה. אפילו מהמקום שאני עמדתי, הורוד שעל לחייה והאדימות של אפה היו ברורים. אני צפיתי כשהיא דחפה את הצעיף לתוך המעיל שלה לפני שסגרה את זה. בו קיפצה על קצות אצבעותיה, מנסה לשווא להשאיר את עצמה חמה בעודה מחכה. הנשימה שלי ניראתה באוויר, מנפח דרך שפתיי הסדוקות כשנראיתי מעמדתי המגוננת. תהיתי אם אצבעותיה היו קרות כשלי, דחפתי לתוך כיסי מעילי.
