שנינו אמרנו את זה. שנינו גירשנו את המילים שלא היה לי אומץ להגיד אותם עד לפני חמישה ימים. וזה גם הזמן שעבר מאז שראיתי את הארי. הכמה שניות האחרונות האלה נצרבו במוחי, משחזרת כל פרט קטן כשהוא בקול שקט הוא עיצב את המילים האלה דרך שפתיו, "אני אוהבת אותך."
זה היה משפט נפוץ, ממוסחר שנראה כי החזיק ערך קטן בימים אלו. אבל כזה הגיע מהארי היה למשפט הזה משמעות אחרת. מלבד המשפחה שלו אני בטוחה שהוא לא אמר את זה לאף אחד אחר. אולי הוא מעולם לא חשק לקשר מסוג כזה עם מישהו אחר, יותר מדי רגשות, אינטימי מדי. לאהוב בן אדם אחר.
מילותיו של הארי נתנו לי סוג חדש של כוח, כזה שלא ידעתי שאפשרי. אחד שאפשר לי לדכא את הפחד שהשתולל לי בחזה למשמע הצעדים המהירים מאחוריי. חזרתי מביתה של זואי, הלילה היה מעורפל בעננים של חושך. אצבעותיי פתחו את התיק מוציאות פחית שהייתה בתחתית התיק. אני לא רוצה להיות קורבן של הפחד יותר.
"תתרחק!" צעקתי, מסתובבת כדי להיאבק עם האיש שעוקב אחריי.
יד ימיני החזיקה את הפחית בחוזקה, זרוע חזקה כשפניתי את הדמות.
"שיט."
רק אז ראיתי את התכונה של לא להילחץ. הארי התהלך לאחור כשהוא חיכה שאוריד את הנשק. ליבי הלם בחוזקה, הוקל לי שלא נאלצתי להתמודד עם אדם זר.
"זה ספריי פלפל?" הוא דיבר בחוסר אמון. הפחית הקטנה נלקחה, הארי קרא את התווית בעוד שניסיתי להריע את נשימתי. "איפה לעזאזל השגת את זה?"
הפחית הוחזרה אליי, זורקת אותה בעדינות לתיק.
"אבא של לוסי עובד במשטרה." הסברתי לו. "לא היית צריך להתגנב אליי."
"אני לא אעשה את הטעות הזאת שוב." הוא התגרה.
אפילו עם הקול המשתעשע שלו היה ברור שהארי נבהל מפעולת ההגנה שלי. אבל אחרי שניות חולפות שתיקה מוחלטת השתררה. כמה ההודעות שהחלפנו היו נראים הרבה יותר נוחים מאשר שיחת טלפון, לפחות אז לא היינו לחוצים לדבר. בעוד שעמדתי מולו לא ידעתי מה להגיד. בפעם האחרונה שדיברנו הייתה השיחה שהודנו על אהבתנו. איך מתקדמים משם?
הסתכלתי אל הארי ששפתו התחתונה נלעסה בין שיניו, פעולה של עצבים. נתן לי מעט נחמה בידיעה שהוא באותו מצב כמוני.
"שנלך.." הוא הציע להמשיך את המסע בעקבות השביל.
