נקודת המבט של בו:
התחלתי לצחקק מבין שפתיו של הארי; הוא נהם חלושות כשהטלפון צלצל והדהד בכל האוטו.
"הארי," מלמלתי.
הוא לא ענה והמשיך לנשק את פי שוב ושוב. הנחתי את אצבעותיי על כתפיו בניסיון למשוך אותו ממני אך הוא התנגד ורק קירב את עצמו יותר. גלגלתי את ראשי הצידה וצחקתי; הוא השאיר שובל נשיקות רטובות על צווארי ואני נאחזתי בגבו. הוא צחקק כשמיששתי את ישבנו וחיפשתי את הטלפון שבכיסו. שלפתי אותו והוא לקח אותו בחיוך. הזזתי את תלתליו לאחור כשהוא בהה בי.
"תענה," לחשתי.
אצבעותיו רפרפו על מסך הפלאפון כשהוא המשיך לבהות בי; הוא קירב אותו לאוזנו והארי עדיין רכן מעליי, משעין את משקלו על אחת מידיו.
"הלו," הוא אמר בקולו המחוספס.
פניו השתנו במהרה כששמע את הקול שדיבר אליו מן הצד השני. הוא הרחיק את הפלאפון מפיו לפני שדיבר.
"אני חייב לענות," הוא לחש.
"אוקיי," חייכתי אליו.
נשקתי ללחיו לפני שהוא התרומם והתרחק ממני. הטיתי את ראשי בסקרנות כששמעתי את הקול בטלפון שואל "זו היא, זו בו?"; הארי השתעל קלות בניסיון להסתיר את הקול השקט. האדם הזה ידע מי אני? הייתה לי תחושה שהארי כמעט ולא סיפר עליי או על מערכת היחסים שלנו; זה היה חלק מאופיו הרכושני והמגן, אך האדם הזה היה חשוב מספיק בשביל לדעת עליי ואף לדעת שאני כרגע איתו. הארי סמך עליו.
גופו הארוך מעד מן הדלת במהרה; הוא השאיר אותי לבד במכונית, שכובה על גבי במושב האחורי, מבולבלת. התיישבתי ויצאתי מן הדלת הפתוחה שהארי השאיר אחריו. קפצתי מן האוטו ורגליי פגעו בקרקע. ראיתי את הארי מסתובב הלוך ושוב כשהמשיך לדבר עם האדם המסתורי.
"לא, לא עשינו שום דבר," הוא מלמל והסמיק.
מעולם לא ראיתי את הארי כה נבוך בעבר; הסומק בלחייו גרם לו להיראות צעיר יותר. הוא היה נראה חמוד - צד שלו שבקושי זכיתי לראות. חייכתי מבלי לשלוט בזה והוא הבחין בי כשטרקתי את הדלת מאחוריי והסתובב להסתכל עליי במבט מעט מודאג. כשחייכתי אליו וטיפסתי אל המושב שליד הנהג הוא נרגע. צפיתי בו מן החלון ואז הטלתי את ראשי לאחור, הדלקתי את הרדיו והקשבתי לג'סי ג'יי.
דקות לאחר מכן דלת הנהג נפתחה והארי טיפס לתוכה.
"הכל בסדר?"
הוא מלמל בהסכמה ושיחק בשיערו עם אצבעותיו הארוכות.
"אבל אני, אמממ... אני אצטרך לקחת אותך הביתה," הוא אמר וניכר היה שהוא הרגיש מעט אשם.
"זה בסדר. אמא שלי התקשרה הבוקר והיא אמרה שהיא תהיה בבית הלילה."
הוא נראה מרוצה כשחייכתי אליו.
