כשהאור נשבר דרך הרווחים הזעירים משני צידי הוילנות המוגפים שלי, אני מבחינה נפשית עדיין מניתי לילות נוספים של שינה מופרעת. הידיים שלי לפתו את האוויר הריק אשר בעבר נכבש על ידי מישהו שדמותו הייתה עכשיו כואבת להעלותה במוחי. אני די שנאתי אותו על זה.
הימים נמסו זה לתוך זה, לא בטוחה אם זה היה יום עבודה. מבט חטוף לנייד שלי אישר שזה אכן למעשה, יום שבת. נאנחתי, נופלת חזרה לתוך הבלגן של המצעים אשר נלחמתי כנגדם במהלך הלילה. קיוויתי שהשינה אותה אני מוכנה להשחיל בחזרה תהיה חסרת חלומות, איפשהוא אוכל להימלט ממנו. אבל לאמא שלי היו רעיונות אחרים.
״בוקר טוב.״
גנחתי, בניסיון לצרור את עצמי עמוק יותר לתוך המיטה. משקל נחת על המזרן, ידה הגיעה לכתף שלי אשר הייתה עטופה בשמיכת פוך.
״בו, קדימה. הבטחת לי.״
המצלול שלה היה רך, אבל הסנטימנט מתוח. היא הייתה מותשת מכך שהייתי שקועה בחדרי, ואני הייתי מותשת מליהיות כאן. לבדי. התחייבתי לעצמי שלפחות יום שלם אחד אהיה נקייה ולבושה במלואה.
״הבאתי לך תה.״
הצצתי מתחת למקום המסתור שלי, מגלה כי היה שם למעשה ספל על השולחן לצד המיטה המבולגנת שלי. אני צריכה לנקות.
״תודה.״
התיישבתי, לוקחת את המצעים המקומטים איתי. אמא שלי מדמה אבן אכף, בלימת המאמץ שלי מושכת את השמיכה מעל לראשי. היא ידעה שהכוונות שלי הם לנטות לקבור את עצמי ואת הבעיות שלי.
״את צריכה לקום, מעט קר, אבל השמש בחוץ.״
״ולעשות מה?״ התזתי.
החיוך שלה שבר את התשובה ללא ההתגרות שלי. הרגשתי כאב פתאומי של אשמה כאשר נמלטו המילים הלא נדיבות משפתיי. אבל היא הייתה אימי, היא הבינה שלמרות ההתקדמות, אפילו משהו קטן יכול לשבור את גלם העצבים ונתפתל חזרה לימים בהם לא רציתי לעזוב את ארבעת קירות חדר השינה שלי.
״חשבתי שנוכל לעשות קניות, או ללכת לקפה הזה בפארק שאהבת כשהיית קטנה. ואם את לא רוצה לעשות את זה, נוכל לקחת נסיעה וללכת להליכה איפשהוא.״
היא ניסתה נואשות. אבל איזה תועלת הליכה יכלה לעשות? סדק פיצוח הרצון שלי רק יתעמק.
