ככל שהזמן עבר,
הכל נהפך להיות רע יותר.
מהפרכוסים שצצו מידי פעם עד לכאבי ראש שמעירים אותי באמצע הלילה וגורמים לי לצרוח.
בהתחלה, לוקאס ניסה לעזור ככל שיכל ולאט לאט התחיל להסתדר לאחר המון בירורים באינטרנט.
הכדורים שלקחתי להקלת הכאב לא בדיוק עזרו,
הרופאים אמרו שהם עוזרים.אני לא הרגשתי שום שיפור.
אבל כן ישנתי המון.
ישנתי כל כך הרבה.
שינה שתספיק לי ל14 שנה אם לא הייתי חולה.
אבל כאשר לא ישנתי, ההזיות החלו.
מהזקנה המשוגעת ועד כוכבי דיסני שבאו לבקר.
לפעמים זה היה נחמד לראות טלויזיה עם מיקי מאוס, אבל זה תמיד הזכיר לי שאני מאבדת את זה.
אמרתי ללוקאס במהלך החודשים שעברו, בכל יום ויום שיעזוב אותי. שיפרד ממני.
אני לא רציתי להיות החברה שתקעה את הבן זוג שלה כי היא חולה וסובלת והוא צריך לשבת לידה.
רציתי שהוא ייפרח ויעלה למעלה,
ולא ירד איתי למטה.
הוא הצליח לשלב בין השניים.
דניאל התחיל ללמוד בבית ספר חדש,
הוא הסתדר מעולה,
הוא רב איתי מידי פעם.
לדוגמא על זה שלא באתי ליום הורה וילד בגלל שהיה לי טיפולים בבית חולים והוא התבאס עליי והרגשתי כל כך רע אבל אין לי אופציה אחרת.
התנצלתי מיליון פעם ולאחר שהוא חשב טיפה הוא הבין שזה לא בדיוק תלוי בי.
תמיד חשבתי שכאשר אעבור למדריד יהיו לנו חיים כל כך יפים.
אעבוד בחצי משרה, לוקאס יהיה במשחקים ויחזור לזרועותיי, דניאל יסתדר בלימודים שלו ויהנה,
הכל הסתדר כמעט, חוץ מזה שלא עבדתי.
והייתי כל היום במיטה.
ואפילו מידי פעם היו לי בעיות בזיכרון.
שכחתי בן כמה דניאל, ואפילו פעם אחת הלכתי לחנות שקרובה לבית ושכחתי איפה אני גרה.
ומאז לוקאס התעקש שאצא תמיד עם מישהו איתי.
אך ככל שהזמן עבר המצב הידרדר ולא יצאתי מהבית המון זמן.
"בייב,הכל בסדר?" לוק הוציא אותי מהמחשבות שלי.
הבטתי בו, " כן. " אמרתי בקולי הצרוד.
המעטתי בדיבור מאחר וישנתי כל היום, לכן קולי השתנה לאט לאט וגרוני שרף מידי פעם.
מה שגרם לשינוי דרסטי בקול שלי.
"על מה את חושבת? " הוא התיישב לצידי.
"סתם, על החיים. " צחקתי.
"צריך ללכת,בייב." הוא גירד בראשו.
קיווצתי גבותיי, "לאיפה? "
"לבית חולים.. יש לך טיפול. " הוא אמר באי נוחות.
אני מניחה שלהתרגל שהבת זוג שלך שוכחת המון דברים די מבלבל.
"אה, אוקיי. " קמתי, אוחזת ביד כעזר.
"רוצה לקחת משהו לאכול אוו לשתות?" הוא שאל והנהנתי לשלילה.
כאשר הוא החל להתקדם איתי לעבר הרכב, שיצאנו מהבית, עצרתי והבטתי בו.
"מה יש?" הוא תהה.
"קבענו שאתה לא בא איתי לבית חולים. " אמרתי.
"אני רק מלווה אותך לרכב. " הוא נאנח.
"לא." אמרתי.
"מאר-" הוא החל להגיד אך קטעתי אותו.
"אני יכולה להסתדר לבד. " הבאתי לו נשיקה בפה, "אני אוהבת אותך. תודה. "
הוא חייך אליי חיוך קטן ונכנס לבית, הלכתי באיטיות אל עבר הרכב ונעזרתי במאבטח.
"תודה" מילמלתי כאשר התיישבתי סוף סוף.
כאשר הגענו לבית חולים,
נכנסתי לכמה טיפולים, דיברתי עם כמה רופאים.
ושיצאתי מהבית חולים הייתי מטושטשת טיפה מהטיפולים.
לכן, כשחזרתי הביתה נרדמתי בשנייה שנכנסתי.
בסביבות הערב התעוררתי ולאחר התפכחות קטנה פניתי לחדרו של דניאל.
"היי לך" אמרתי לו.
הוא היה על מיטתו וראה טלוייזיה, משהו בניקולדיאון.
"היי" הוא אמר בהפתעה.
אני מתארת לעצמי שהוא חושב לעצמו "היא אשכרה קמה מהמיטה!"
"מה אתה רואה? " התיישבתי לצידו.
"סתם, בובספוג." הוא חייך אליי, מפנה לי מקום במיטתו.
"מגניב. " שכבתי לצידו.
"התרגום הספרדי מזעזע" הוא גיחך.
"אני בטוחה. " צחקתי.
"ברצינות, זה אפילו לא דומה לקול של בובספוג! " הוא אמר.
" אכלת ארוחת ערב? " תהיתי.
"לא,עוד לא. " הוא אמר.
"אז בוא נאכל ביחד, בא לך? " חייכתי אליו והוא הנהן.
"שייגמר הפרק. זה עוד 5 דקות. " הוא אמר והסכמתי.
"לבינתיים ארד למטה. " אמרתי ויצאתי מחדרו.
פונה למעלית ויורדת קומה.
כאשר הגעתי לקומה הראשונה, פניתי אל המטבח מוזגת לעצמי כוס מים.
"את צריכה משהו? " העוזרת צצה מאחוריי.
הסתובבתי, מחייכת אלייה. "לא, תודה. "
"הרבה זמן לא ראיתי אותך" פניה היו עצובות.
"כן, אני ישנה המון לא בשליטתי. " נאנחתי.
"אני מתפללת בשבילך. " היא אחזה בכתפי.
"תודה. " חייכתי אלייה.
היא הייתה נחמדה, למרות שאני לא בדיוק בן אדם מאמין.
יש רגעים שעדיף לשתוק פשוט.
"הכנתי שקשוקה, רוצה לאכול?" היא שאלה.
"אשמח. תוכלי להוציא גם לדניאל? הוא עכשיו יורד. " ביקשתי והיא הנהנה.
התיישבתי על הכיסא, מסמסת ללוקאס.
"היי לך" חייכתי לעצמי.
חבל שהוא לא פה, אני מרגישה טיפה ערנית מהתקופה האחרונה.
"ביייביי היייי " נשלחה הודעה מלוקאס לאחר כמה שניות.
צחקתי על האנרגטיות שלו וסימסתי בחזרה, " מה קורה? "
"אני מעולה. בדרך לבית, אגיע בערך עוד עשר דקות. הכל בסדר איתך?" הוא סימס שוב.
"כן, אני מרגישה ערנית מתמיד. "
"תוך חמש דקות אני בבית***!!!!! ווהווו!! " הוא סימס וצחקתי לעצמי.
אני כל כך אוהבת אותו.
כעבור 10 דקות, כמובן. הוא הגיע.
הוא נכנס לבית אוחז בכמה שקיות של מותגים.
אני ודניאל היינו כבר באמצע אכילת השקשוקה הטעימה והוא הצטרף אלינו תוך שניות.
"זה כל כך טעים" מילמלתי.
"תודה" היא אמרה בחיוך קטן.
"מישהי פה ערנית היוםםם" לוקאס אמר בהתלהבות.
מבינה את ההתלהבות.
זה בטח לא ככ כיף לחיות עם חברה שכל הזמן ישנה.
צחקתי ונישקתי אותו בלחי.
"סיימתי" דניאל אמר, מניח את הצלחת במדיח כלים.
לוקאס ואני ישבנו ואכלנו.
האור היה קצת עמום משום מה, אך אהבתי את זה.
לוקאס טרף את האוכל וכל ביס שלו היה ענקי ואילו אני אכלתי באיטיות כי כל ביס שלי אני מרגישה את כל המוח שלי זז וזה מכאיב בהחלט.
הזקנה צצה לפתע, מתיישבת לצד לוקאס.
נאנחתי בקולניות.
הפעם הראשונה שהיא באה,
צרחתי והתחרפנתי,
עכשיו זה מרגיש לי כביקור רגיל ובלתי נסבל.
היא שיגעה לי את השכל.
בכל מובן אפשרי.
"מה יש? " לוקאס אמר בפה מלא.
"הזקנה פה." הוא ידע על מי אני מדברת.
"אה, איפה היא? " הוא התבדח.
"לצידך." גיחכתי.
היא פשוט בהתה בי ונאנחה, אוכלת קצת את הידיים שלה.
הייתי אדישה כבר למראות הללו.
"בייבי" לוקאס הפנה את ראשו, מביט על הזקנה וצוחק בקול.
משליך אגרוף באוויר ועובר דרך הזקנה.
"יותר חזק" צחקתי.
הוא הניף את אגרופו שוב ושוב. עד שהזקנה פשוט עלתה ללמעלה במדרגות.
"חבל שאי אפשר לדעת איך היא נראית" הוא אמר.
"תאמין לי, אתה גם לא רוצה. "
"אני מניח."
"בואי ילדתי" נשמע קולה באוזני, גורם לי לקפץ בבהלה.
"תתרחקי ממני" אמרתי בבהלה קטנה.
התרגלתי אליה אך הרגשה מגעילה עטפה את גופי כאשר הייתה צמודה אליי.
"בואי ילדתי" היא חזרה על מילותייה.
קמתי ממקומי ופניתי ללוקאס, יושבת עליו.
הוא עטף אותי בחיבוקו והזקנה נותרה במקומה הקודם.
"לא נשאר לך הרבה זמן בכל מקרה, תנצלי אותו. זה בסדר" היא צרחה לאוזני.
גורמת לי לפחד.
היא לעולם לא אמרה דבר כזה.
תמיד היא הציעה לי להרוג את עצמי, חפרה לי,
אך לעולם לא אמרה שאמות בקרוב.
אני יודעת שמילותייה הם שום דבר,
אבל למה אני מאמינה לזה?
-----
כמה דברים:
אוקיי זה לא סיפור עצוב ומעפן זה ייגמר בטח כבר פרק הבא כי זה משעמם אז זהו
ובגלל שקניתי טלפון חדש אז ישלי סוף סוף סנאפצאט קולולולו
אז מוזמנות לעקוב אחריי:
shirguetta123
אוהבתתתת😍😍😍