"בוקר טוב" אמרתי כאשר נכנסתי למשרד.
"בוקר זה כן,טוב הוא לא." אליס אמרה בעצבים.
"מה קרה?"תהיתי. אליס לא מהאנשים האלה שיתעצבנו.
"רבתי עם רוג׳ר הבוקר" היא שילבה ידייה
"מי זה רוג׳ר?" אין לנו אף אחד במשרד בשם הזה,למיטה ידיעתי.
"חבר שלי,כבר שכחת אותו?" היא התיישבה על השולחן שלי ואני התיישבתי על הכיסא שלי.
"מה הוא עשה?" שאלתי,מלטפת את ידיה.
"הוא חושב שאנחנו מתקדמים מהר מידי" היא אמרה,מנגבת את דמעותיה, "אנחנו פאקינג 4 שנים ביחד!"
"איזה דפוק. "נאנחתי. "תפרדי ממנו כבר"
"אני עדיין אוהבת אותו" היא צחקה,מנגבת את הדמעות.
"תלכו לפסיכילוגית אוו משהו" הצעתי.
"כן,אולי באמת.." היא חשבה על דבריי.
מאחורי אליס,בחור גבוהה עם זר פרחים התקדם לכיווננו.
כל כך מהר.
זה היה נראה כאילו הוא בא לדקור אותנו.
"אליס" הוא נעצר מאחורי אליס.
אה....רגע,זה רוג׳ר?
וואו זה הטעם של אליס?
אליס הסתובבה בהפתעה, ופוערת את פיה כאשר רואה את הפרחים. "בייב" היא אמרה,מנקה את דמעותיה.
"את צודקת,היינו צריכים להתקדם." הוא ליטף את פניה,יכלתי לראות עד כמה הוא לחוץ. " לכן... אליס,התינשאי לי?"
פערתי את פי בהלם,
אני לא מאמינה.
הנחתי את ידיי על פיי, מביטה על אליס עושה כמוני.
כאשר נשמע המשפט הזה ברחבי המשרד כולם עזבו את דבריהם והביטו עליהם ושרקו ומחאו כפיים.
"מה?" אליס פערה את פיה,המומה לחלוטין. "כ..כן"
רוג׳ר נאנח בהקלה וחיבק אותה ונישק אותה שברקע מחיאות כפיים של כולם ואיחולים מכולם.
"מוזמנת לקחת יום חופש,אליס." הבוס פנה אליה. "ומזל טוב."
תוך חמש שניות,היא ורוג׳ר כבר יצאו מהמשרד.
תהיתי איך זה היה אם אני הייתי במקום,
האם לוקאס יביא לי פרחים?
האם הוא בכלל יציע לי נישואים?
אני כבר שבוע בלעדיו וזה מרגיש כמו חודש.
"ניצחנו בעוד משחק" נשלחה הודעה מלוק.
שמחתי בשבילו,שלהתמדה וההשקעה שלו יש תוצאה.
"תותחים!!!!" סימסתי.
"נגד מי זה היה?"
"קולומביה."
"אני די חולה ואני הולך לישון רק בעוד 8 שעות אוו משהו. אני במסיבה"
"לוקאס,לך לישון עכשיו אם אתה חולה."
"יהיה לך הזדמנות להיות בעוד מסיבות."
לפעמים הוא חשב על אחרים ורק אחר כך על עצמו.
תמיד צריך להשים את עצמך במקום הראשון.
אבל הוא לעולם לא קלט את זה.
"כולם יתאכזבו."
"זה בסדר בייב"
"לוקאס בראון!!!! עוף למיטה!!!" התעצבנתי.
"אדבר איתך יותר מאוחר." הוא סימס והתנתק.
נאנחתי בכעס והנחתי את הטלפון בצד,מתחילה עם עבודתי.
בדקתי כמה מיילים של הבוס,עניתי להם ומיינתי אותם לקטגוריות.
לאחר מכן,בגלל שזה לקח כל כך הרבה זמן,הלכתי לאכול ארוחת צהריים.
יצאתי עם אמנדה למסעדה שליד העבודה,כולם הולכים אלייה.
היא זמינה טעימה וזולה.
אני הזמנתי טורטיה,שניצל וצ׳יפס.
ואילו מנדי הזמינה סלט.
"אני תמיד מרגישה חזירה לידך" לקחתי ביס מהטורטיה.
"טוב,ולבינתיים לך יש בן זוג ולי אין." היא נאנחה.
"את יכולה להשיג בן זוג בשניות," אמרתי, "את יפהפיה."
"רק שרוב הבנים שנותרו הם פדופילים מוזרים." היא גילגלה עיניים.
"אז,איך את הולכת לקרוא לחתולים שלך?" צחקתי.
"חה חה חה" היא הניפה אצבע שלישית לעברי.
לקחתי ביס מהשניצל,בעודי עדיין צוחקת.
"אני חושבת שאקרא להם קיטי אוסקר ורורי" היא לקחה ביס מהסלט.
"אוסקר? כמו הטקס אוסקר?"
"לא." היא אמרה. "אז מתי תיראי שוב את לוקאס?"
"עוד לא דיברנו על זה." נאנחתי.
היא פערה את פיה והביטה בי כאילו יש רוח רפאים לצידי," איך עוד לא דיברתם על זה?"
"אני מניחה ששנינו עסוקים בעבודה." אמרתי.
היא גילגלה עינייה,"אתם מדברים מתישהו?"
"ברור. כל היום." הנהנתי.
"וחשבתם על זה שאתם צריכים לראות אחד את השני לפחות פעם בחודש?" היא שאלה וצחקתי בקול.
"פעם בחודש זה בחיים לא יקרה. שנינו עסוקים מידי וטיסה זה דבר יקר."
"בכל זאת,אתם במערכת יחסים מסוימת. אתם צריכים להקדיש זמן אחד לשני." היא אמרה,לוקחת עוד ביס מהסלט.
"אנחנו מקדישים זמן בface time " גילגלתי עיניי, "אנחנו לא מהסוג הדביק."
"זה לא קשור לדביק אוו לא דביק. אתם צריכים לשמור על קשר" היא נאנחה.
"אין לי מה להגיד לך" הנפתי ידיי, "הוא במשחקים ואני בעבודה. אולי בחופשת הקיץ"
"את בפאקינג חודש מרץ! יש עוד 3 חודשים עד חופשת הקיץ!" היא אמרה בשוק.
"בטוח נתראה לפני,אוו משהו." אמרתי,אך לא ידעתי אם זה נכון.
נכנסתי טיפה ללחץ.
אני בקושי שורדת שבוע אחד בלעדיו.
אז שלושה חודשים?
לעולם לא היה לי בן זוג רחוק ממני,
תמיד הם היו קרובים וזמינים.
לעיתים,גם קצת מעיקים.
אהבתי שמביאים לי מרחק,
וגם לוקאס אהב את זה.
אבל לא אהבתי את העובדה שלוקאס נותן לי יותר מידי מרחק.
בדרכי חזרה הביתה מהעבודה, חייגתי ללוקאס בזמן הנסיעה.
הנסיעה הייתה קצרה,אך מאז השיחה הקצרה עם אמנדה אני לא מפסיקה לחשוב על לוקאס ולהתגעגע אליו.
"הלו?" נשמע קולו של לוקאס לאחר כמה צלצולים.
"היי" אמרתי,נאנחת למשמע קולו.
"היי בייבי,מה שלומך?" הוא שאל.
"אני..א.." תהיתי אם להגיד לו באמת מה שלומי.
הוא עלול לחשוב שאני איזה ילדה קטנה.
"מה יש?" קולו היה דואג.
"אני יודעת שעבר רק שבוע אבל אני ממש מתגעגעת אלייך" נאנחתי.
כאשר האור היה ירוק לחצתי על דוושת הגז והמשכתי בנסיעה.
הוא נאנח בהקלה ואמר "גם אני אלייך,כל כך."
"שנינו עובדים, זה כל כך מסבך המצב הזה."
"עוד שבועיים יש לי יומיים חופשיים,אוכל לבוא לארצות הברית."
"לוק, טיסות זה דבר מכביד. ויקר."
"תפסיקי לחפש בעיות,מארינלה."
"היומיים האלה נועדו בשביל שתנוח." הנחתי יד על ראשי.
הרגשתי באמת רע שבמקום לנוח בביתו הוא יצטרך לבוא לארצות הברית.
"אנוח יותר איתך."הוא אמר,חיוך נשמע בקולו.
"ידעתי שלא הייתי צריכה להגיד לך את זה שאני מתגעגעת אליך." החנתי את הרכב ויצאתי ממנו,לוקחת איתי את התיק.
"למה?" הוא תהה.
"כי אני לא רוצה שתכביד על עצמך." נכנסתי לבית.
דניאל היה אצל רוי.
"תפסיקי להיות מעצבנת." לוקאס אמר, " זה לא מכביד עליי. אני נהנה יותר להיות איתך יומיים מאשר לשבת בבית שלי במדריד במשך 2 דקות."
חייכתי למשמע דבריו ואמרתי, "אבדוק אם גם לי יש דרך מסויימת אולי שאטוס למדריד."
"אוקיי." הוא אמר, "אני אוהב אותך.ביי"
"גם אני אוהבת אותך. ביי" ניתקתי.
----
איזה עצוב זה שהם רחוקים אחד מהשני אוף
---
מוזמנות לקרוא את הסיפור החדש שלי:
http://my.w.tt/UiNb/2YLZIHEftu
תקציר:
בעולם שבו להיות סטרייט נחשב כתועבה.
קלואי יודעת שלא תוכל לשאת זאת יותר.
היא אוהבת בנים. לא בנות.
הכל משתנה כאשר קלסו מגיע.
הוא אמור לאהוב בנים.
אך הוא לא.
הוא אוהב בנות. לא בנים.
האהבה אוו החברה בה הם חיים תנצח?