האהבה שלי

פרק שישים ושבע ~ העיקר לאהוב ~

~ איזבל ~
אדוארד.
אני צריכה את אדוארד.
יום מתיש אחרי עבודה זה הזמן שהכי הייתי צריכה אותו.
כל הגוף שלי כאב אחרי יום ארוך והלכתי בזיג זג מרוב עייפות לחדרו.
לא נקשתי על הדלת וישר נכנסתי "אדוארד?" קראתי כשלא ראיתי אותו.
חיפשתי בחדר העבודה ובלובי והוא לא היה שם.
"אדוארד אתה פה?" שאלתי ונכנסתי לחדר השינה.
לא היה תשובה רק רעש של מים זורמים בחדר המקלחת.
נקשתי על הדלת "אדוארד? זאת אני"
המים הפסיקו.
חיכיתי כמה שניות ואז הדלת נפתחה וגבר עם חלוק ושיער פרוע ורטוב היה בפתח.
עיניו היו כהות כמו עיניו של אדוארד, קו הלסת שלו היה חד, והוא היה בדיוק בגובה של אדוארד.
צלקת גסה נמתחה על פניו מעל הגבה עד לאמצע הלחי.
"אתה לא אדוארד" מילמלתי ונרתעתי לאחור.
זה היה רוברט. ללא צל של ספק.
רוברט שהרביץ לאדוארד ואיים לפגוע בי.
"אל תתקרב אליי!" צעקתי והלכתי אחורה "מה עשית לאדוארד?! איפה הוא?!"
אחיו התאום של הנסיך לא חייך.
הוא רק שתק. והבעה עצובה היתה נסוכה על פניו.
"אז את איזבל" אמר בשקט.
היישרתי אליו מבט, רציתי שיראה שאני לא מפחדת ממנו.
"מה עשית לאדוארד?" שאלתי שוב הפעם בקול רם יותר.
"הוא יצא להביא אוכל." אמר רוברט בקול שקט.
"אני לא מאמינה לך" מילמלתי והלכתי עוד צעד אחורה.
"איזבל. אני לא אפגע בך." אמר. שתקתי והוא המשיך "אני חייב לך התנצלות. האיום שלי כלפייך היה לא במקום, ואני מצטער"
הופתעתי מקולו הכנה. ועוד יותר הופתעתי מכך שנשמע ונראה בדיוק כמו אדוארד שהתנצל בפניי כל כך הרבה פעמים.
"אתה לא פגעת באדוארד עכשיו?" שאלתי שוב, ניזהרת מלבטוח בו.
רוברט הניד בראשו. "הוא נתן לי להכנס ולהתקלח"
"אה טוב" אמרתי בקול קטן וחיבקתי את עצמי "סליחה שצעקתי עלייך"
מצחו התכווץ "את באמת דואגת לו?"
בלי לחשוב הינהתי.
"אתם בזוגיות" קבע רוברט והביט בי בפליאה.
לא הכחשתי את מה שהוא אמר, פשוט לא אמרתי דבר.
"איך לא עליתי על זה" מלמל רוברט והביט בי כאילו אני פריט במוזיאון שהוא הרגע גילה.
ואז הוא טלטל את ראשו, הלך לארון של אדוארד והוציא חולצה ומכנסיים.
מיהרתי לצאת כדי שיוכל להתלבש.
דלת החדר הגדול נפתחה ואני מיהרתי לאדוארד שנכנס.
"איזי!" קרא בפליאה "מה את עושה כאן?"
חבטתי בחזהו "לכל הרוחות לא יכולת לציין שאח שלך מגיע? הייתי בטוחה שהוא עשה לך משהו" סיננתי.
להפתעתי אדוארד צחק "יש לי הרבה לספר לך, אבל אני יכול להבטיח לך שאני לא פצוע בשום צורה"
"יופי" אמרתי בהקלה "אז אולי תסביר לי למה הוא פה?"
אדוארד הניח את האוכל שהביא על השולחן ודיבר איתי בשקט. "גיליתי שאבא זה שגירש אותו מהארמון."
הוא אמר והשתתק כששמענו את צעדיו של רוברט.
הבטתי בו בדאגה כשראיתי את העצב בעיניו.
למה המלך גירש את רוברט?
אחיו התאום יצא מהחדר והגיע לשולחן.
"שוב סליחה על זה שאיימתי עלייך" אמר רוברט.
"זה בסדר" מילמלתי במבוכה.
"תאכל" אמר אדוארד ותפח על שכמו "אני צריך לדבר איתה רגע"
אדוארד ואני יצאנו למרפסת והתיישבנו על הספה הקטנה שהייתה שם.
"מה גילית?" שאלתי.
הוא נאנח "מסתבר שאבא בגד באמא, עוד ביום שהיא מתה. רוברט ראה את זה, אז אבא פצע אותו והכריח אותן לברוח ולא לגלות לי או שהוא יפגע בי"
"לא" לחישה מזועזעת בקעה מפי.
אדוארד הינהן בעצב "זה מטריף אותי איזי, הידיעה שכל הזמן הזה שנאתי אותו וכעסתי עליו שהוא רק הגן עליי"
"אז למה הוא שלח את האיומים?" שאלתי.
"הוא אמר שהוא חיפש נקמה. הרצון שלו לנקום באבא גבר עליו והוא פגע בי."
"אתה מאמין לו?" שאלתי בעדינות.
אדוארד הינהן. "הוא התנצל" אמר בשקט.
"אני שמחה שזה הסתדר בניכם" אמרתי והנחתי יד על ברכו.
הוא הביט בי במבט אוהב ואחז בידי.
"אני אסתיר אותו כאן הלילה אז לא נוכל לישון כאן.
ומחר בבוקר אני והוא ניגש לאבא ונתעמת איתו"
ידי התהדקה על ידו "תזהרו"
"אל תדאגי" הוא ליטף באגודלו את ידי "הפעם אנחנו לא נשתוק"
עדיין הייתי מודאגת אבל חייכתי חיוך קלוש.
"אדוארד הוא יודע שאנחנו זוג עכשיו.."
"אל תדאגי, הוא לא יספר, אני בטוח" אמר.
הינהתי.
"אני אבוא לבקר אותך אחרי שהוא ירדם ואני אראה שהכל בסדר איתו" אמר אדוארד וחיבק אותי.
טמנתי את פניו בכתפו.
"תמיד יש לך ריח טוב כל כך" אמר.
חייכתי.
נשארנו מחובקים עוד כמה דק' ואז קמנו ונפרדתי משניהם.
כשהלכתי לחדר לישון משהו עדיין הכביד עליי.
הייתה לי הרגשה שמשהו רע הולך לקרות אבל לא ידעתי מה.
ניסיתי להדחיק את התחושה הזאת כשהלכתי לישון אבל לא הצלחתי.
לא נרדמתי עד שאדוארד הגיע.
"את עדיין ערה?" שאל בהפתעה כשנכנס סגר מאחוריו בשקט את הדלת.
"אני לא מצליחה להירדם" לחשתי "יש לי תחושה רעה"
הוא נשכב לצידי במיטה הצרה והנחתי את ראשי על חזהו.
"מה את מרגישה?" שאל בשקט וליטף את שערי.
הנדתי בראשי "אני לא יודעת. אבל משהו רע עומד לקרות"
"אני מאוד מקווה שלא." אמר אדוארד.
ראשי היה מונח על חזהו ממש מעל ליבו ונהנתי לשמוע פעימות ליבו היציבות.
"את יודעת מה אמא פעם אמרה לי?"
"מה?" שאלתי מנומנמת והתכרבלתי לידו.
"היא אמרה לי שלא משנה לה עם מי אני אתחתן. לא משנה באיזה מעמד היא או איך היא נראת, העיקר שנאהב אחד את השני וניהיה מאושרים"
פעימות ליבי התגברו.
"למה אתה מספר לי את זה?" לחשתי.
"סתם. חשבתי שתרצי לדעת" אמר ונישק את ראשי.
"לילה טוב איזבל"
הוא נרדם אחרי כמה דקות ואני נשארתי ערה וחשבתי על האמירה הזאת עוד הרבה זמן...