אני יושבת בקהל ומעודדת את יהונתן, אשר הטביע את סלו השלישי במשחק הכדורסל הנוכחי. דניאלה, היושבת לצדי, קופצת במקומה בשמחה וקוראת קריאות אהדה אל עבר אחיה הגדול, בן השמונה.
אני פורשת את ידיי לחיבוק כשגופה הזעיר מוטל על גופי, ומודהמת מכך שילדה בת ארבע יכולה לנתח סיטואציות בצורה כה מדהימה. ״אמא, בזכות יהונתן הקבוצה שלו הולכת לנצח!״ היא קוראת ומצביעה אל עבר הלוח הדיגיטלי, שמצביע על כך שקבוצתו של יהונתן עתידה לנצח בפער מוחץ.
״נכון מאוד, קטנה שלי. את צודקת.״ אני אומרת ברכות ונושקת בעדינות לקודקוד ראשה. ריחה המתוק נידף משיערה הבלונדיני והארוך, וגל של חום מתפשט בלבי.
דניאלה ניתקת מחיבוקי, ורצה אל עבר אביה שיושב בספסל לצדנו.
עיניי נודדות מגופה הקטן של בתי המהממת, אל עברו של עידו. לא משנה כמה שנים יעברו, גם בגיל שלושים וחמש הוא עדיין מוגדר כגבר הכי סקסי שפגשתי בחיי, ונשימתי נעתקת למראהו.
ידיו מונחות על מרפקיו במתח, ופיו מוצמד אל אגרופו ההדוק. עידו תמיד היה קפוץ בכל הנוגע למשחקיו של יהונתן, כאילו מדובר במינימום במשחק של ה״אן-בי-איי״, ולא במשחק של ׳אפרוחי הגליל׳ אל מול מקביליהם התל-אביביים.
עיניו הכחולות של עידו בורקות בהתרגשות וגאווה כאשר יהונתן קולע סל נוסף, שהובשל בידי חברו הטוב, אלעד. לסתו החשוקה והחדה כסכין נרפית סוף-סוף, וחיוך יפהפה נישא על פניו המחוספסות והסקסיות.
״אבא, אתה רואה את זה?״ היא צועקת בקולה המתוק. ״יהונתן תכף מנצח את כולם!״ מוסיפה, ופורצת בצחוק מתגלגל ומסחרר כאשר עידו מניף את גופה מעלה באושר.
מעולם לא ראיתי את עידו כל כך שמח, כמו שמדובר בשמחה שרוחש לילדיו הקטנים והיפהפיים, פרי אהבתנו.
״כן, לוּלה. אני רואה.״ הוא מנשק באהבה רבה את לחייה הורדרדה והעגולה, ומיד לאחר מכן מוריד אותה חזרה ארצה. ״זהו, הם מנצחים.״
״אבא, יום אחד אתה גם תלמד אותי לשחק כדורסל?״ דניאלה מביטה בעיניה הגדולות באלו של עידו, ולבי נמס.
דניאלה יצאה דומה בצבעיה לעידו, ואילו יהונתן דמה בצבעיו אליי. מבנה גופו ופניו של יהונתן דמה לחלוטין לזה של עידו, וכך גם ההפך עם דניאלה.
״אני אלמד אותך כל מה שתרצי.״ עידו משיב ומעביר קווצת שיער מאחורי אוזנה הימנית.
״באמת? גם לרקוד בלט?״ היא שואלת בהפתעה, ועיניה נוצצות מתמיד בהערצה אל אביה.
״לטובתך, אני לא חושב שכדאי.״ גיחוך נפלט מפיו של עידו, וחיוכו הצדי והמוכר מתנוסס על פניו. אני צריכה הרבה כוחות נפשיים כדי לא להסתער עליו כעת בנשיקה, לא מול הילדים. ״בשביל זה דודה שלך קיימת, היא אלופה בזה.״ עידו מפרגן לשיר היושבת משמאלי, ובוהה בחיוך בריצפת אולם הכדורסל.
שיר החלה לפני כמה חודשים את שנתה הראשונה ללימודי פסיכולוגיה. היא בחרה במסלול ארוך ומפרך, שבתום שבע שנות לימודיה תוכל להתחיל לעבוד במקצוע שכה ייחלה לו. תמיד כשנשאלה מדוע בחרה ללמוד דווקא לתואר הזה, היא טענה שהיא רוצה לעזור לאנשים במצוקה נפשית, בדיוק כפי שפסיכולוגים רבים עזרו למשפחתה לאחר מותו של דניאל.
שיר הלכה והתייפתה עם השנים, ועל אף פער הגילאים והמגדר, דמתה בצורה מפליאה לאחיה הגדול.
למרות בחירתה בתואר המפרך, היא לא מוותרת על אהבתה לאמנות ולריקוד, ומוצאת את הזמן לשלב את שני התחביבים הללו.
״דודה שיר!״ דניאלה יורדת מברכיו המפוסלות של עידו, ורצה לעברה של שיר. ״את תלמדי אותי לרקוד?״
״בטח!״ שיר משיבה בהתלהבות, מיד לאחר שאחייניתה מוציאה אותה מבהייתה. דניאלה מוחאת כפיים בהתלהבות וממיסה את לבי. אני מסיטה את מבטי לעברו של עידו, ומבינה שגם לבו מומס.
אנחנו יוצאים מאולם הכדורסל בתום המשחק, שהסתיים בניצחון מוחץ מצד הקבוצה של יהונתן. שיר כורכת את זרועי בין ידיה, בעודי מביטה במשפחה האהובה שלי הולכת מולי.
״תיזהר שהיא לא תיפול!״ אני קוראת אל עידו אשר מסובב את ראשו כמחצית סיבוב, ואני יכולה לראות את חיוכו היפה שאומר ׳הכל בסדר׳. הוא יודע שזה אף פעם לא מרגיע אותי.
דניאלה ניצבת על כתפיו החסונות של עידו והוא אוחז בה בידו אחת, בעוד שבידו השנייה הוא מכדרר כדור-סל, ומוסר אותו ליהונתן.
״תרגעי, הוא יודע מה הוא עושה.״ שיר מגחכת לצדי, ואני מגלגלת את עיניי.
״אני לא אשכח שבתחילת הקריירה שלו ככדורסלן מקצועי הוא היה מבשל ארוחות ערב ביד אחת, וביד השנייה מתאמן על אחיזת הכדור.״ אני נאנחת בשמחה, ותחושה חמימה ממלאת את גופי כשאני נזכרת בימים הראשונים שלנו בדירתנו המשותפת. ״אבל עכשיו מדובר בבת הקטנה שלי, ואני לא מוכנה שהוא יעשה צעד לא נכון ויפיל אותה. היא שברירית.״
״היא תהיה בסדר!״ שיר מצחקקת וטופחת על גבי. ״תראי, היא אפילו צוחקת.״ היא מצביעה לעבר השלישייה.
״כשתהיי אמא, תביני.״ פלטתי את המשפט האהוב עליי והשנוא על שיר, וזכיתי למבט זועף מצדה.
״אבא, אתה גאה בי?״ יהונתן שואל ומביט בעידו בהערצה. עידו מכווץ את גבותיו בבלבול לפני שהוא פוצה את פיו.
״בטח שאני גאה בך.״ הוא משיב נחרצות ובביטחון מלא, לא מותיר מקום לספקות. ״אני תמיד גאה בך. אני המעריץ מספר אחד שלך, זוכר?״ יהונתן צוחק בתגובה לדבריו ומהנהן בראשו.
״לא נכון, אתה המעריץ מספר אחד שלי!״ דניאלה רוטנת ומושכת במקצת את שיערות ראשו המסודרות של עידו.
״נכון, אני מעריץ גם שלך, גברת קטנה.״ עידו צוחק ומרים את ראשו לעברה.
״לא רוצה, אני רוצה שתהיה מעריץ מספר אחד רק שלי!״ דניאלה מתעקשת, וצחוק יפהפה ומחוספס בוקע מפיו של עידו.
״קנאית הילדה,״ עידו אומר ומסתובב עם גופו לעברי, כשהוא ממשיך לצעוד אחורנית. ״בדיוק כמו אמא שלה.״ הוא מוסיף בהתגרות ואני פוערת את פי בפליאה.
״אל תקניט אותי מול הילדים שלי!״ אני רוטנת בתגובה למשמע דבריו, וזוכה לצחוק מתגבר מצדו של עידו. ״אני אעניש אותך.״ טוני חוזר להיות סמכותי מול הילדים, כשאני נזכרת בשעות הצהריים, בהן לימדתי אותם על הסיבה לענישה בבתי הספר והגנים.
״אני מחכה לזה בקוצר רוח,״ עידו אומר בהתגרות, וחום מחל לטפס על לחיי. ״כבר הרבה זמן לא הענשת אותי.״ הוא מרים את גבותיו בשובבות, ולבי מתחיל לפרפר במקומו.
״איכס, חתיכת דוחים. קחו חדר!״
״אל תענישי את אבא, הוא צריך לשחק איתי כדורסל גם מחר.״
״כן, אמא! תענישי אותו!״
קוקטייל של קולות נשמע באוזניי, ואני לא יכולה שלא לצחוק כאשר שיר, יהונתן ודניאלה הביעו את דעתם לגבי אמירתי.
״בסדר, זה מספיק להיום.״ שיר קובעת ומנתקת את ידה משלי. ״יאללה, עידו. תשחרר לי את הילדים שלי.״ היא מבקשת.
״זה קצת דוחה, את לא חושבת?״ עידו משיב בתגובה לדבריה באדישות, ואילו לשיר לוקח רגע לעכל את דבריו, עד שהיא מעוותת את פרצופה בסלידה.
״איכס, תפסיק להציק לי כבר!״ שיר נותנת מכה קלה לזרועו של עידו, מיד לאחר שהוא מוריד את דניאלה חזרה לקרקע. ״אתה יודע למה התכוונתי!״
״אני אחיך הגדול, התפקיד שלי ביקום זה להציק לך.״ עידו משיב ומחבק את אחותו הקטנה, כאשר שני הגוזלים שלי מטפסים אל תוך רכבה של שיר.
יהונתן עוזר לדניאלה לחגור את חגורת הבטיחות שלה מעל הבוסטר, ולאחר מכן מתיישב לצדה במושב האחורי.
״תודה שהסכמת לשמור עליהם,״ עידו מודה לשיר ומכניס את ידו האחת לכיס הג׳ינס שלובש. ״כבר הרבה זמן שלא היה לנו ערב לבד.״ הוסיף ועטף את גופי בעזרת ידו השניה.
״אין בעד מה.״ שיר משיבה בקלילות ובחיוך גדול. ״אתם יודעים כמה אני אוהבת את הילדים האלו, אני מוכנה לעשות את זה בכל יום פנוי שיהיה לי. הם ילדים מהממים והחברים הכי טובים שלי.״ היא מוסיפה בחיוך.
״אני מעריכה את זה מאוד.״ אני מודה לשיר, מחבקת את גופה הצנום והמחוטב, ונפרדת ממנה לשלום.
״ראית איך הילדים נכנסו לרכב?״ עידו שואל בגיחוך, ומצביע בעזרת אגודלו אל עבר רכבה של שיר. ״תוך שניה הם מכרו אותנו.״
ייאמר לזכות שיר שהיא עושה עבודה נהדרת. תמיד כשהילדים שומעים שהיא הולכת לשמור עליהם, הם נענים בשמחה. עם ההורים שלי או אמא של עידו לעומת זאת, זה פחות זורם בצורה הזו.
״אז...״ עידו מושך את המילה כאשר אנו נכנסים לרכבנו, לאחר ששיר נסעה לדירתה יחד עם הקטנים. ״את עדיין מתכוונת להעניש אותי?״ זיק של שעשוע ניצת בעיניו כשהוא מסיט את מבטו אליי, ואני חשה בסומק המטפס אל לחיי. לפתע, אני שוב מרגישה בת שמונה עשרה.
״בהחלט, חצוף שכמוך.״ חיוך בלתי נשלט עולה על פניי כשעיניי יורדות אל עבר המפלצת הנוקשה והבולטת מבין מכנסיו של עידו.
עיניי חוזרות אל אלו של עידו, אשר מביטות בי כאילו אני הדבר היפה ביותר בעולם. גם אחרי כל השנים האלו שאנו יחד, אהבתו של עידו אליי מעולם לא פחתה.
״למה את מחכה?״ הוא שואל בהתגרות ומרים את כף ידו אל עבר סנטרי, ומחל ללטף את שפתיי בעזרת אגודלו המחוספסת.
״אני מחכה שתגיד לי את מילת הקסם.״ אני מצחקקת למראה גבותיו המכווצות והבלבול הניכר על פניו של עידו.
״תעזבי אותך שטויות.״ עידו אומר לאחר שהוא מנער את ראשו קלות, ומתעשת על עצמו. ״אני אוהב אותך.״ הוא מוסיף שניה לפני שהוא מטיח את שפתיו היפות על אלו שלי.
אני ממצמצת את הדמעות הצורבות שעומדות בסף עיניי, ומדחיקה את הזיכרון על החלום שחלמתי בליל אמש. את החלום על החיים שיכלו להיות לי ולעידו, בעולם מקביל.
אני עומדת מול חלקת האדמה הטרייה, כשברקע נישאים מספר הספדים. רמת הקשב שלי שואפת לאפס כשעיניי הכבדות שוהות על המצבה של דניאל, ולאחר מכן על המצבה של עידו.
דניאל רייטנר. עידו רייטנר
בן מירב ובועז בן מירב ובועז
נולד בארץ ישראל נולד בארץ ישראל
נפל בעת מילואים. נפל בקרב
ט׳ בניסן תשע״ז ט׳ בניסן תש״ף
בן 24 בנפלו תנצב״ה בן 21 בנפלו תנצב״ה
״תמיד אהבת וניסית לחקות את אחיך,״ קולה הסדוק והמתייפח של מירב חודר אל אוזניי. ״הערצת אותו עד כדי כך, שהלכת בדרכו. עד כדי כך, שבסוף סיימת כמוהו.״ מירב מסרבת כאשר אדם זר מציע לה טישו, והיא מאפשרת לדמעותיה להמשיך לשטוף את פניה הכאובות. ״ואני? אני כועסת עלייך. תמיד התעקשת שהכל יהיה בסדר, והבטחת. הבטחת לי שבסוף השבוע אתה תחזור הביתה, בריא ושלם. רצית להגן על חיי תושבי ישראל בכל מחיר, אבל מי הגן עלייך?״
עיניי נודדות אל שיר, העומדת מול קברם של אחיה הגדולים בראש מורכן. אני מצליחה לזהות שהיא כמעט כמוני.
אף טיפה לא נוזלת במורד לחייה, ואף כאב אינו ניכר על פניה. נראה שהנפש הטהורה והצעירה שלה עזבה את גופה, בדיוק כמו זו שלי.
״עידו היה החבר הכי טוב שלי,״ גופי נדרך כאשר אני שומעת את קולו המרוסק של בן, ומצטמררת כשהוא מושך באפו. אני מבינה שמחשבותיי נדדו כה רחוק, עד שפספסתי מספר הספדים. ״לא. עידו היה מעבר לחבר שלי, הוא היה אחי.״ בן חוזר בדבריו. הוא מניח את דף הנייר המוחזק בידיו על הפודיום הקודר, ומתחיל לדבר בעל פה.
״עידו היה אח שלי. האח היחיד שלי, והאח הכי טוב שהיה לי אי-פעם. הקשר שלנו עבר עליות ומורדות, אבל בסופו של יום, תמיד ידעתי שעידו יהיה לצדי. סבתא שלי, זכרה לברכה, ייחלה לי כל החיים דבר אחד, והוא שיהיה לי לפחות אדם אחד בחיים שיהיה לצדי באש ובמים. היא איחלה לי שהאדם הזה יהיה ידיד ורע, איש שיח, שותף לכל אבן דרך בחיי, וכזה שגם אם אין בינינו קשר דם, ארגיש קרוב אליו מתמיד. הברכה של סבתא מרים התגשמה, עידו היה הדמות הזו בחיי.״ קול יפחה נפלט מבין שפתיו של בן, ולפתע משהו בתוכי נסדק. דמעות מצאו את דרכן מעלה בפתח עיניי, ואיימו לפרוץ בכל רגע. ״עידו, היית השותף הכי טוב שיכולתי לבקש. לא משנה כמה חרא עברת בחיים שלך, ומי כמוני יודע כמה חרא אכלת, תמיד נשארת נאמן לערכים שלך. תמיד דאגת לאחר קודם כל, גם אם זה לפני עצמך, ולא שחררת עד שידעת שהכל בסדר. תמיד ידעת לתת את המילה הטובה או את העצה הנכונה, גם אם אתה בעצמך לא ידעת מה לעשות עם חייך. תמיד התנדבת, הקרבת מעצמך למען האחר, גם אם לא יצא לך מזה כלום.״ בן פולט את רצף המילים במהרה, ולוקח נשימה עמוקה וכבדה לפני שהוא ממשיך. ״וככה הלכת לנו.״ הוא אומר בכאב, כה עוצמתי, עד שעין אחת לא נותרת יבשה בקרבי. ״לא הופתעתי כשדפקו לאמא שלך בדלת, וסיפרו לה שמצאת את מותך בהגנה על אדם אחר. לא הופתעתי ששוב שמת אחרים לפניך, גם אם ידעת מה עלול לקרות. זה אתה, תמיד היית כזה.״
״אני מצטער, מצטער על כך שהלכת טרם זמנך, ולא הספקת להינות מהחיים ולגלות אותם. אני מצטער על כל התוכניות שהיו לך, ולעולם לא תוכל להגשים, ועל כל האהבות שלך, שלעולם לא תוכל לאהוב.״ בן פורץ בבכי, כשזה ששולח תדר ישיר אל גופי, וגורם לדמעות לפרוץ ממני בעוצמה. ״אני מצטער שאתה לא פה, ומצטער בפני כל אלו שלא זכו להכיר אותך. אני מקווה שכולם יזכרו אותך כמו שאני זוכר.״ בן מנגב את עיניו בעזרת כפות ידיו הגדולות.
״אני אוהב אותך, אח שלי. נוח על משכבך בשלום.״
אני שוקעת בתוך דמעותיי, עד שהמגע בזרועי עמום לגמרי. ״חן, את כשירה לעלות?״ היילי, אשר עומדת לצדי, מחזירה אותי אל המציאות בשנית. אני מביטה בה בזעזוע, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא להגיב בשלילה. אני לא יכולה לעשות את זה.
אבל למרות זאת, משהו דוחק בי להעלות על הפודיום הזה, ולשאת מספר מילים. זה לא בשבילי ולא בשביל הנוכחים - זה אך ורק בשביל עידו. לא יכולתי להיות שם בשבילו כל כך הרבה שנים, הייתי כה אטומה ואכזרית אליו בזמן שהוא לא וויתר עליי לרגע. אני חייבת לו את זה.
אני מנגבת את דמעותיי בזריזות, וצועדת בכבדות אל עבר הפודיום. אני זוכה לנגיעה מעודדת בכתף מצד בן, אשר פניו נפוחות מבכי, ולמבט כואב ממירב. אני לוקחת נשימה עמוקה ועולה את שלוש המדרגות הקטנות עד שאני ניצבת מול קהל נוכחים שלם.
רוב הנוכחים בקהל הם חיילים. החל מחיילים צעירים, ועד הקצינים בעלי הדרגות הגבוהות ביותר שראיתי מימי. רובם בעלי כומתה אדומה, אך ישנם מספר חיילים בעלי כומתות בצבעים אחרים.
אני מביטה בחבריי הטובים - היילי המופתעת, ספיר המתייפחת, ושחר, אשר מנסה בכל כוחותיו להיות חזק בשביל ספיר, ולא מצליחה להעלות אף חיוך קטן, גם לא אחד כואב ומזדהה, על פניי.
אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני פוצה את פי, ולפתע כל העולם סביבי נודם.
״עידו היה האהבה הראשונה שלי,״ קולי נשמע כה רחוק ממני, ואני כמעט לא מזהה למי הוא שייך. ״אני לא צריכה לספר לכם מה זו אהבת נעורים.״ אני מוסיפה בעצב.
״זו אהבה מטורפת, כזו שאין כמותה. זה לקום כל בוקר, ולא להאמין שזה מה שקורה לך. לא להאמין שהגוף והלב שלך יכולים לחוות כאלו עוצמות של רגש. זו האהבה שהייתה לי עם עידו.״ עיניי מצטלבות עם אלו של בן, ובעקבות כך הוא משפיל את מבטו ארצה. אני יודעת עד כמה הוא כועס על כך שפספסתי את עידו, אבל הוא לא יודה בזה בפניי. לא עכשיו.
״עידו היה הפעם הראשונה שלי - בהכל.
השכן הראשון שהכרתי, הידיד-בן הראשון שלי, הילד הראשון שהכרתי בכיתה א׳, בן הזוג הראשון שלי, הנשיקה הראשונה שלי, ולא אמשיך להלאות אתכם בפרטים נוספים.
אני זוכרת איך עידו היה מתגנב בשקט מחוץ לביתו, רק כדי לבוא ולתת לי נשיקת לילה טוב, למרות שלא הרשו לו לצאת בשעות הלילה. אני זוכרת איך הייתי אומרת לאמא שלי שאני הולכת לישון אצל היילי, אך בפועל היינו הולכים להעביר שעות יחד מול הים. היינו ילדים, ילדים מאוהבים.
הזמן עשה את שלו, התבגרנו ונפרדנו. אתה ניסית אינספור ניסיונות להחזיר אותי אלייך, ועם הזמן ביקשת ממני בקשה אחת פשוטה. ביקשת להישאר בקשר, ולי זה היה קשה.
למרות זאת, אתה לא וויתרת עליי בחיים. גם כשלא היינו בקשר, התעניינת לשלומי. זה היה ממש לפני כשבועיים, כשנפגשנו לאחר שנתיים וחצי שלמות בהן לא ראינו זה את זו. היית אתה - אתה הטוב שזכרתי. שמת אותי בראש, ולמרות שהיית אמור לחזור לבסיס ולהתעסק בדברים אחרים, דאגת לי. שאלת אם אני שמחה, ואם אני נמצאת במקום שטוב לי בו בחיי. רציתי ליפול לזרועותיך חזרה, להגיד לך שאני זקוקה לך יותר מתמיד, שהגוף שלי כמהּ לך, אבל החיים היו מורכבים מדי אז. היום? אני מתחרטת בכל רגע שלא עשיתי את זה.
אני מתחרטת שלא אמרתי לך את שלוש המילים שדאגת להזכיר ולהגיד לי עשרות פעמים. אני מתחרטת שלא אמרתי לך שאני אוהבת אותך, שאני רוצה שתחזור אליי, לזרועותיי.
במשך תקופה ארוכה הייתי בטוחה שאתה לוקח אותי כמובנת מאליה, שלמדת להעריך אותי רק כאשר הפסדת אותי, ועכשיו אני מבינה שנפלתי בלשוני.״ דמעות בלתי-נשלטות שוטפות את פניי. ראייתי מיטשטשת ואני לא מצליחה להבחין בדבר.
״ולכל מי שנמצא כאן, ובא לחלוק כבוד אחרון למי שהיה אהבת חיי, אני רוצה שתדעו שעידו היה ילד שמח מהיום בו הכרנו, ועד יומו האחרון. עידו היה ילד הרפתקן וסקרן, ואין דבר שעמד בפני רצונו. כל דבר שהוא עשה, היה הדבר הטהור והיפה ביותר שפגשתי מימיי, ובכל דבר שהוא נגע היה קסם שאף אחד לא יכול לקחת ממנו. זכיתי לראות אותו מתבגר ומשתנה, גדל להיות מילד לנער, ומנער לגבר שבגברים. מלח הארץ. הוא אהבת את החיים, והביע את זה דרך החדרת החיים באחר. אין אחד שהוא לא מיהר לעזור לו, אין אחד שלא עמד לצדו ואין אחד שהכיר את עידו רייטנר, והצליח להוציא אותו מלבו.״ אני מסיימת להספיד את עידו, עידו שלי, שעד לפני כמה שעות היה בין החיים. כל גופי רועד, החל מידיי ועד שפתיי, ואני לא מצליחה להוציא מילה נוספת מפי.
״עידו,״ אני מתעשתת על עצמי, וממשיכה את דבריי. אני מזכירה לעצמי שזה בשביל עידו, אני לא יכולה לאכזב אותו פעם נוספת. ״תודה שאהבת אותי אהבת אמת, ללא שום תנאי. גם כשהיה לך קשה. אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך גם, והנשמות שלנו לנצח יהיו קשורות זו לזו. אין לי ספק שעוד ניפגש ביום מן הימים, הסיפור שלנו לא נגמר, הוא בקושי התחיל. תשמור עליי מלמעלה, חזקה, לבינתיים. אני לא מסוגלת להיות חזקה כעת. הלב שלי נשבר לאלפי רסיסים, והייתי עושה הכל כדי לזכות לראות את פנייך שוב.״
טקס ההלוויה נגמר, ואני בורחת מכל המבטים האוהדים ומכל מכריי. אני מוצאת את עצמי בחלקת אדמה ריקה, ומייחלת בכל לבי שאף אחד לא יצטרך לפקוד אותה. מרחוק, אני יכולה לראות גב של דמות זעירה וקטנה, מקופלת אל תוך עצמה. אני צועדת אל עבר הדמות בצעדים הססניים, ואני עוצרת כשאני מספיק קרובה לזהות את גופה הקטן של שיר. ללא מילים, אני מתיישבת לצדה, ומחבקת את צדי גופה.
אין שום מילה שאוכל להגיד כעת ותרפא את לבה השבור של שיר. היא איבדה את אחיה הבכור פעם אחת, אני לא יכולה להעלות בדמיוני מה זה בשבילה לאבד את אחיה האמצעי.
״הוא כתב לנו מכתבים.״ מבלי שאומר דבר, שיר פוצה את פיה וקולה רועד. ״החיילים שהביאו לי אותם אמרו שזה מלפני כמה חודשים.״
״קראת את המכתב שלך?״ אני שואלת בחשש ובתשישות, מרגישה שכל טיפת אנרגיה נידפה מגופי. שיר מנידה בראשה, ומביטה בי בעיניה הכחולות והנפוחות. ״תרצי שנקרא אותם יחד?״ אני מתחרטת על הצעתי כשניה לאחר שהמשפט יצא מפי, אך זה מאוחר מדי מכיוון ששיר נענית לחיוב.
״בעצם, אפשר שלא נקרא בקול?״ שיר שואלת בבכי, ומושכת באפה. ״אני רוצה לקרוא בלב, אבל אני רוצה שאת תהיי כאן איתי. אני לא רוצה לעשות את זה לבד.״ היא מבקשת ואני מהנהנת לעברה בהבנה.
שיר מפרידה את אחד המכתבים שבידיה מיתר המכתבים, עליו כתוב שמה בכתבו המרושל של עידו, ומוציאה דף נייר מתוכו. היא פותחת אותו, והמלל נגלה בפניי.
שיר,
כבר יצאתי למספר פעולות מסכנות חיים בשירותי הצבאי ומעולם לא כתבתי לך מכתב. הבטחתי לך שלעולם לא אעזוב אותך כמו שדניאל עזב, ואני עדיין עומד מאחורי ההבטחה שלי. היום, זיו, המפקד שמעליי, התעקש שאכתוב מספר מכתבים. הוא אמר לי שאם אני גם ככה כל כך בטוח בזה שלא יקרה דבר, אין סיבה שאחשוש לכתוב לך כמה שורות. האמת? אני באמת חושש. אני חושש שאם המילים יהיו כתובות על הדף, הדבר יהפוך לאמיתי, ואני לא יכול להעלות בדמיוני את היום שתהיי בו בלעדיי. אני לעולם לא אתן לזה לקרות.
אבל אם זה קורה, תדעי שבחיים לא הייתי מוותר עלייך בקלות, ושנלחמתי בכל הכוח עד הדקה האחרונה. תהיי בטוחה שבדקות האחרונות שלי היית בראשי, ושכבר שנים שאת הסיבה העיקרית שלי לקום כל בוקר.
אני יודע שאת מדברת לפעמים עם דניאל, ושאת תמיד כועסת עליי שאני לא מאמין בזה, אז אם תרצי את יכולה לדבר איתי במחשבות שלך. אני מבטיח שאקשיב לך גם מלמעלה. תוכלי לכעוס עליי כמה שרק תרצי.
אני אוהב אותך אהבת אמת, ומצטער שאני לא אהיה איתך ברגעים הכי חשובים בחייך. תזכרי, גם אם לא אנכח פיזית, תמיד אהיה איתך בלב. אני ודניאל נשמור עלייך מלמעלה, ביחד אף אחד לא יוכל עלינו.
אני אוהב אותך, שיר.
היית קרן האור בחיי, תודה שנכנסת לחיים שלי.
אני מסיימת לקרוא את המכתב לפני שיר, ולא מצליחה לשלוט בדמעות שזולגות על לחיי ללא הפסקה. מי כמוני ידעה עד כמה עידו אהב את אחותו הקטנה, ועד כמה היא רכשה לו הערצה ואהדה. הלב שלי נשבר עוד יותר מהמחשבה על התמודדותה של שיר, וחשתי שאני לא יכולה לשאת בכאב הזה עוד.
קול צעדים נשמע מאחורנו, וכשאני מסובבת את ראשי אני רואה שמירב מתקרבת לעברנו. עיניה הכחולות והיפות כבויות לחלוטין, ונראות כמו ים גועש בלב הסערה. אני לוקחת בחופזה את המכתב ששייך לי, ונעמדת על רגליי.
אני נושקת לראשה של שיר, מחליפה מבט נטול מילים עם מירב, ומבלי לומר דבר מתרחקת מן האזור.
אני יושבת בים. מזג האוויר אפרורי, ונראה שגם השמים עצובים היום, ושהם עתידים לבכות בכל רגע שעובר.
אני מביטה בגלים המתנפצים על החוף, ונאבקת בכל הזכרונות שלי ושל עידו מהמקום הזה, מהפינה שלנו.
ברגע של אומץ, אני פותחת את המכתב עליו מתנוסס שמי, ומצמידה את הדף אל אפי, מנסה להשיג כל זכר מעידו, אפילו ריח, רק כדי שאוכל לחוש אותו בפעם האחרונה.
חן,
אני מתקשה למצוא הסבר הגיוני לכך שאני כותב לך מכתב למקרה ואמות, למרות שעברו שנתיים מהפעם האחרונה בה נפגשנו. אני מאמין שזה גם ככה לא יגיע אלייך, אז אני רק אזרום עם הדבר.
אמא שלי השמיעה לי שיר ביום שעזבנו לדרום, כשהיא הבינה שהסיפור ביני לבינך נגמר. השיר הזה מלווה אותי כבר תקופה ארוכה, ואולי זה יצליח להעביר אלייך קצת ממה שאני מרגיש.
״מה אעשה
אם תלכי לי
מה אעשה
עם כל הפחד הזה
שמור לי עליה
אתה שומע
אין לי כלום בלעדיה
שמור לי עליה
ותשמור גם עלי
כדי שלא אשתגע״
רציתי לומר לך תודה.
תודה שפתחת לי את הלב אחרי שנים שהוא היה סגור, ותודה שגרמת לי להבין שאני יכול לאהוב ולקבל אהבה באותה המידה.
אני יודע שעבר זמן רב מאז שנפרדנו, אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, ולעולם לא אפסיק. בכל זאת, חשוב לי לומר לך תודה.
בלעדייך, הלב שלי היה עדיין סגור. לימדת אותי שזה בסדר לפתוח את הלב, להחליט להיות חשוף ופגיע. בלי להסתגר בחדר הסודי, שמונע מהרגש לצאת החוצה.
לימדתי אותי להחליט להמר, להעז ולנסות, גם אם יש סיכוי שלא אהיה נאהב. אני מודה לך על זה.
את מכירה אותי, אני לא אחד שמאמין ב״עולם הבא״ וגלגולי נפשות, אבל לפני כמה שנים נתתי לך הבטחה. הבטחתי לך שאני לא אוותר עלייך, ואני עוד עומד מאחורי זה. בכל גלגול, אני אשוב לחפש אותך שוב.
במידה והמכתב הזה הגיע איכשהו לידייך ואני לא פה, תדעי שאהבתי אותך אהבת אמת, כזו שאין שניה לה. לעולם לא אוותר עלייך. תודה.
הסוף.