זכרי אותי

פרק 31 - דג מרוקאי

- נקודת המבט של חן -

״שבת שלום!״ קולה של מירב נשמע מיד לאחר שאבי פתח את דלת הבית, וקברתי את ראשי תחת הכרית שבחדרי.

שמחתי שיש לנו את האפשרות לעזור למירב, זה תמיד דבר אשר עמד בראש מעייני - הידיעה כי יש לי את היכולת לעזור לאחרים, ויש לי את הזכות להשתמש בה. קיוויתי וייחלתי שיצא מהמפגש הזה רק טוב, אך חששתי מהכיוון אליו הפגישה עלולה להתדרדר, בשל נוכחותו של עידו.

הבטתי בזר החמניות הגדול והיפה, אשר נח באגרטל שקוף וקמור על שידת חדרי. לא האמנתי שעידו יזכור שזהו זן הפרחים האהוב עליי, והעדפתי לחשוב שזה סתם היה הימור מושכל. בכל מקרה, אם הוא אלרגי אליהם לא נוכל להיות ביחד כך או אחרת.

״חן!״ קולה של אמי קרא לי מעבר הסלון, והעיר אותי ממחשבותיי. ״בואי להגיד שלום!״ איזו מפלילה. קיוויתי שלפחות את הדקות הראשונות אוכל להעביר לבד, ואצטרף רק כשהארוחה תחל ולא אצטרך ליצור יותר מדי אינטרקציה עם עידו.

״אני באה!״ קראתי בחזרה, למרות שבפועל נמרחתי עוד קצת על מיטתי. גופי נזל מטה אל עבר הריצפה, כך שרגליי מחוץ למיטה, וראשי עוד מונח עליה. ״אוֹך.״ מלמלתי לעצמי ברטינה כך שאף אחד לא שמע, והכרחתי את עצמי לקום בחוסר חשק.

קול התעטשות נשמע מאחורי גבי, ועצמתי את עיניי בחוזקה, בתקווה שזה רק חלום ושכשאקום כבר לא אצטרך להתמודד עם עידו שניצב עומד בכניסה לחדרי. קול התעטשות נוסף נשמע, וסובבתי את גופי בחוסר חשק כשאני ישובה עם ישבני על הריצפה, וגבי צמוד למיטה.

״פרחים יפים,״ עידו פצה את פיו, ולאחר מכן הגיעו שני עיטושים נוספים. הוא הניח את זרועו על פיו בכל פעם שהתעטש, ואפו נהיה מעט אדמדם. ״מתאימים לך.״ הוא הצליח להשחיל צמד מילים נוספות, והמשיך ברצף העיטושים הבלתי-פוסק שלו.

נעמדתי על רגליי וגלגלתי את עיניי. התקדמתי לעברו וסובבתי את גופו כך שיופנה לכיוון היציאה מן החדר.

״בתור התחלה, כדאי שתצא מהחדר.״ אמרתי ונגעתי בגבו הנוקשה, מלווה אותו בדרכנו החוצה. התקדמנו אל עבר סלון הבית בעוד שעידו משפשף את אפו כתוצאה מהתקף האלרגיה שחווה, ואני ניתקתי את ידי מגופו.

״שבת שלום,״ אמרתי כשפגשתי בעיניה הכחולות והיפות של מירב, העומדת במטבח לצד אמי כששתי כוסות יין נמצאות בידיהן.

״חנוש!״ מירב פרסה את ידיה לחיבוק רחב, והתקדמתי אליה בעודי מצחקקת. ״כמה שאת יפה.״ היא הוסיפה כשניתקה מגופי, סרקה את פניי והעבירה קווצת שיער אל מאחורי אוזני.
״מי שמדברת.״ השבתי לדבריה בחיוך רחב, וחיבקתי את גופי במבוכה.

״חן!״ שיר קראה בעודה רצה לעברי, עוטפת את גופי בעזרת ידיה, ואני מועדת אחורנית מעט בשל ההדף.
״קטנטונת שלי!״ קראתי לעברה בחזרה, ועטפתי את גופה לחיבוק חם ואוהב. ״התגעגעתי אלייך.״ אמרתי בכנות כשראשי נח על שקע כתפה.