זכרי אותי

פרק 22 - חן חדשה

- נקודת המבט של חן -

״תני לי לעזור.״ בן אמר כשנכנסנו אל בית הקפה האהוב, וראה שהסתבכתי עם המעיל הגדול שלבשתי מעליי.
״תודה.״ אמרתי כשצחוק נשמע בקולי, בזמן שהוא העביר את שרוול המעיל מבעד לתיק הצד שלי, מה שגרם לי להסתבך.

התיישבנו בפינה צדית בבית הקפה על יד החלון. בן נפרש על הספה שהייתה צמודה לקיר, ואילו אני הייתי ישובה על הכורסה הנוחה שמולו, כששולחן עץ מהגוני מפריד בינינו.

בן הוריד את הכיפה שנחה על ראשו, ותחב אותה לכיס מכנסי הג׳ינס השחורים שלבש.

לפני כשנה, בן איבד את סבתו בשל המחלה הארורה. זכרתי את הקשר שלהם לאורך השנים כקשר המשפחתי הכי יפה שהכרתי. בן תמיד נהג לכבד אותה, לבוא לבקר אותה בסופי שבוע, ולהרים אליה טלפון לפחות פעם ביום, ולהתעניין לשלומה.

סבתא של בן הייתה כמו אמא שניה בשבילו. זכרתי שכשהיה רב עם בני משפחתו, ישר מצא מקום שקט ונחמה בביתה, וכך הם היו מעבירים ימים רבים יחד.

כשנודע לנו על כך שחלתה, אין אחד שהעין שלו נשארה יבשה. כולנו אהבנו אותה והערכנו אותה מהסיפורים של בן, ובעיקר ידענו כמה היא חשובה לו, וכמה יכאב לו בלעדיה.

בצוואתה היא ביקשה מבני משפחתה שיתקרבו לדת, עד כמה שניתן, שכל אחד יעשה מאמץ מינימלי. היא טענה שזו תהייה הדרך הכי טובה להנציח אותה, מכיוון שהיא לא תוכל לקיים יותר את המצווה החשובה לה, בתור אשת דת. היא רצתה שבני משפחתה ימשיכו את המצווה בשמה.

מאז, בן לקח על עצמו לשמור את השבת, לאט ובהדרגתיות. הוא היה אדם חילוני לגמרי מבית חילוני, כמו כולנו, ולכן המעבר הקיצוני היה מאוד קשה עבורו.

הערכתי את בן שעל אף הקושי בכך שכל סביבתו חילונית, ועל אף שנאלץ לצאת מאזור הנוחות שלו, הוא כיבד את סבתו גם כשכבר לא הייתה בן החיים.

״איך הייתה השבת?״ שאלתי את בן, שהוריד את הג׳קט שלבש בשל החום שפוזר בחלל בית הקפה.
״הייתה רגועה, הייתי צריך את הורדת ההילוך הזה.״ בן השיב וחיוך קטן עלה על פניו, וחשף גומה יפיפייה.

״מה שלומך?״ הוא התעניין לשלומי בחזרה, ״ההודעה שלך מיום שישי לא יוצאת לי מהראש.״

אתמול כשחזרתי מהסיבוב עם עידו, נכנסתי לחדרי והתפרקתי לרסיסים. לא יכלתי לשאת את כאבו, ולא יכולתי להשלים עם העובדה שבשל הרצונות שלי, אוסיף כאב נוסף על לבו.
שלחתי הודעה לבן, מבלי יותר מדי הסברים, כמספר דקות לפני כניסת שבת. שיתפתי אותו בכך שדיברתי עם עידו, ושאני לא מצליחה לקום ולהתעשת על עצמי מרוב הכאב שאני חשה בלבי.

״אני יותר טוב, תודה.״ אמרתי בכנות, ובן הנהן בראשו כאות הקלה. ״מצטערת שהלחצתי אותך ככה, הייתי צריכה לחשוב לפני ששלחתי הודעה כזו דרמטית.״