זכרי אותי

פרק 40 - ילד מגודל

- נקודת המבט של חן -

״מה קורה?״ בן מתקרב לעברי, כשהוא גורר אחריו את אחת ממיטות השיזוף הלבנות. הוא עוצר כשהיא קרובה אליי מספיק, ונשכב עליה בזמן שהוא פולט אנחה כבדה מפיו.

״אתה כזה זקן...״ אני ממלמלת ומחייכת לעברו. ״אני בסדר, איך אתה מרגיש?״ אני שואלת בחזרה כשאני נזכרת בכאב הראש שחש עד לפני מספר דקות.

״יותר טוב, תודה.״ הוא משיב ומכסה את עיניו בעזרת זרועו החסונה, כשבירור כאב הראש עדיין מלווה אותו. ״נהנית?״

אני שואפת אוויר צלול לריאותיי לפני שאני אומרת, ״כן, היה ממש נחמד.״ אני מסכמת בחיוך קטן.

החל משעות הצהריים המוקדמות ועד לפני כשעה, שהינו ביקב כחלק מתכנון החגיגות שלי, בהובלת יוזמתה של היילי. מיותר לציין שמעולם לא התחברתי לאלכוהול, מכל סוגיו, והאלכוהול היחיד שאני מסתדרת איתו הוא מהסוג שמוריד את הלק בציפורניים.

למרות זאת, לא האמנתי שאצליח להינות במקום כזה, בצורה שכזו. הייתה אווירה טובה וקלילה, הזמנו פלטות של גבינות קשות, מגוון לחמים טעימים ופריכים, ומספר סוגים של יינות.

כולם היו בראש טוב, חוץ מבן ושחר שהחליטו לטעום את כל סוגי היינות שהיה ליקב להציע, וכעת כולם ישנים, פרט אליי ואל בן.

״אני לא מסכים שיום ההולדת שלך תסתיים בשעה כזו,״ בן ממלמל ומניד את ראשו בחוסר מנוח. ״השעה רק שש בערב.״

״מה עוד אתה רוצה לעשות?״ אני שואלת בגיחוך, ומורידה את משקפי השמש הנחות על גשר אפי.
״צניחה חופשית!״ הוא קורא בצהלה כשהוא נטען באנרגיה מחודשת.

בן מתיישב על מיטת השיזוף שמולי בהתלהבות יתרה, ומביט בי בציפייה ההולכת וגוברת. עיניו מעורפלות, וניכר כי השפעת היין עדיין חלה עליו.

״אתה לא רציני...״ אני ממלמלת ומטה את ראשי מעט הצדה בהטלת ספק.
״אני מאוד רציני,״ בן מהנהן במהירות. ״רציתי לקחת את עידו לצניחה מחר, בתור צנחן לעתיד הוא חייב לצנוח.״ אני מגחכת למשמע דבריו. ״אבל החרא הזה לא פה.״

כשבן מסיים את דבריו, אני מרימה את הטלפון שלצדי ומקישה באמצעות אצבעי פעמיים, עד שמסך הטלפון שלי נדלק. אין כל זכר להתראה מעידו, ולבי מתכווץ באכזבה.

חוץ מתמונת סלפי אחת שקיבלתי הבוקר, אשר שיר שלחה מהטלפון שלו, עידו לא יצר איתי קשר פעם אחת.

אני משרבבת את שפתי התחתונה באכזבה, ומכבה את מסך הטלפון בחזרה. אני מניחה אותו במקומו לצדי, ומביטה במבטו החוקר של בן.

״מה משמעות המבט הזה?״ אני מכווצת את גבותיי בתהייה, ומעלה חיוך על פניי כשבן מחייך לעברי.

״אני מהבוקר מחכה שתספרי לי.״ בן קם ממיטתו ועובר לשבת בקצה של זו שלי.
״שאספר לך מה?״ אני מיתממת על אף שאני יודעת בדיוק במה מדובר.