זכרי אותי

פרק 19 - קבענו

- נקודת המבט של עידו -

״בוקר טוב.״ אמרתי לאמי שישבה במטבח בעודי משפשף את עיניי העייפות.
״בוקר טוב, מתוק שלי.״ היא בירכה בחזרה וחיבקה את גופי. ״איך ישנת?״

״בסדר.״ מלמלתי בשקט, למרות שישנתי רק כשעתיים.
הרתחתי את המים שבתמי ארבע, וחיפשתי אחר האבקה המרירה של הקפה השחור. ״נגמר הקפה?״ שאלתי כשלא מצאתי.

״אין בארון?״ אמי שאלה והחוותה בעזרת ידה על הארון שנמצא מעל התמי ארבע, ונדתי בראשי לשלילה.
״אני יוצא לקנות רגע,״ הודעתי לאמי ולקחתי את ארנקי שתמיד נמצא במגירת המטבח, למקרה ששיר תבקש להזמין אוכל.

יצאתי ברגל אל המכולת השכונתית שנמצאה במרחק של חמש דקות הליכה מביתי. הבטתי בביתה הריק של חן, ונזכרתי שלא הודיתי לה על אתמול.

חשבתי לשלוח לה הודעה, אבל שיערתי שהיא ישנה בגלל שהיום יום שישי, והלימודים לא מתקיימים.

חשבתי על מה ששיר סיפרה לי אתמול, ונתתי למילים שאמרה לחלחל בי לאורך כל הלילה. הודהמתי לגלות שלמרות כל מה שעשיתי לחן, היא עדיין אוהבת אותי, ועוד יותר הודהמתי לגלות שאני עוד מרגיש אליה משהו. משהו שאולי שווה להשקיע בו ולא להתעלם ממנו.

נכנסתי אל המכולת, ונופפתי לשלום אל הבת הקטנה של השכנים, שעבדה בקופה ועזרה להוריה עם החנות.
הסתבכתי במציאת המדף שעליו נמצא הקפה בדרך כלל, שנאתי סופרים. הזיכרון שלי שאף לאפס ותמיד הסתבכתי על אף שהיו בסך הכל רק שלושה מעברים במכולת הקטנה.

״שיט.״ קול מוכר נשמע, מידע לאחר שמספר דברים נפלו על הריצפה. הלכתי בעקבות הקול וראיתי את חן עומדת במעבר השני, כשערימת דברים גדושה נמצאת בין ידיה הדקיקות, ומסביבה מפוזרות מספר חבילות שוקולדים שנפלו מהמדף. היא החלה להתכופף בניסיון לאסוף הכל, אך היה ברור לי שאם תזיז את ידה בסנטימטר כל מה שבידיה יפול.

״אל תתכופפי.״ אמרתי והתקדמתי לעברה, מתחיל לאסוף את כל השוקולדים שמסביב.
״איזה מזל שאתה פה,״ היא אמרה בהקלה, והחלה לצחקק למראה המצב. ״פדיחה, סליחה.״

״הכל בסדר,״ אמרתי ומתחתי את ידי אל עבר חפיסת השוקולד שנפלה מתחת למדף. ״אבל אולי כדאי שתשימי את כל הדברים בקופה בינתיים.״ הוספתי והיא הנהנה בראשה בקלילות, והלכה אל עבר הקופה.

החזרתי את כל החפיסות אל מקומן, ולקחתי אחת בידי.
״אל תשכחי את זה.״ אמרתי והושטתי לעברה את חבילת השוקולד בטעם תפוז, שידעתי שהיה האהוב עליה.

״נכון,״ היא אמרה וצחקה. ״בשביל זה באתי בכלל.״
״אז איך הגעת למצב של ידיים עמוסות?״ שאלתי בהרמת גבה, ונשענתי על יד הקופה.

״אמא שלי ביקשה שאשלים לה כמה חוסרים לארוחת שישי,״ החלה להסביר. ״מסתבר שחסרים לה לא מעט דברים.״