זכרי אותי

פרק 44 - הציור

- נקודת המבט של חן -

צלצול השעון המעורר העיר אותי משנתי, וקללה מעורפלת נפלטה מבין שפתיי. כף ידי שוטטה בחיפוש אחר הטלפון המרעיש, ושמטתי את ידי בייאוש כשבטעות הפלתי את הטלפון מהשידה.
בלית ברירה, נאלצתי לפקוח את עיניי ולקום כדי שאוכל לכבות את השעון, אשר הורה על השעה שבע בבוקר.

בהתחשב בעובדה שבשעה תשע אצטרך להתייצב לראיון עבודה בבית הקפה האהוב שלי, אשר יספק לי מסגרת לתקופת המלשביות הקצרה, אספיק לעבור קודם אצל עידו.

את ארגוני הבוקר שלי ביצעתי בזריזות, והשקעתי דקות נוספות במאמץ להסתיר את שקי השינה שהצטברו תחת עיניי, עקב שעות שינה מעוטות במיוחד. ירדתי אל עבר המטבח בו אמי כבר עמלה.

״לאן את ממהרת בשעה כזו, גברת?״ אמי שאלה כשגבתה זקורה מעלה, ומגבת מטבח נחה על כתפה. הנחתי את כף ידי על מצחי בתסכול כשהבנתי שלא הספקתי לספר לה על מעבר הדירה של משפחת רייטנר.

בעודנו עומדות במטבח ומדברות, דרך חלון המטבח הרחב, יכולתי לראות משאית הובלה נעצרת מול ביתנו, ומסתירה את ביתו של עידו.

״אתמול בלילה עידו יידע אותי שהם עוברים לדרום.״ סיכמתי בקצרה את מעללי אמש, ואני שמטה את הסכין המרוח בפסטו, אשר היה בידה.

״כבר עכשיו?״ אמי שאלה בפליאה, אך לא הופתעה כמו שהייתי מצפה ממנה. ״חשבתי שהם יעברו רק אחרי הגיוס של עידו.״ הוסיפה במלמול, וגרמה לי להביט בה בבלבול על עצם ידיעתה. אמי ומירב בהחלט היו צמד רכלניות. ״אני אצטרף אלייך. אתלבש ואמצא שי קטן להביא להם.״

הסטתי את מבטי אל עבר שעון המטבח שהורה על השעה שמונה, ומבחוץ כבר יכולתי לשמוע העמסת ארגזים על המשאית. ״יש לי ראיון עבודה בעוד שעה, כך שאני חייבת לצאת.״ אמרתי בקצרה, וניסיתי לראות דבר-מה מבעד לחלון, אך ללא הועיל. ״תצטרפי אליי כשתסיימי, בסדר?״ שאלתי בנימוס, והיא הנהנה לעברי.

יצאתי מדלת ביתי בזריזות, ודאגתי לסגור אותה אחריי. דילגתי בגרם המדרגות הקצר, ויצאתי מפתח השער. חציתי את הכביש אל עבר ביתו של עידו, ולמרבה הפתעתי, עיניי נתקלו בבן, אשר העמיס ארגזים אל המשאית.

״היי.״ אמרתי בקצרה ובהפתעה כשנעמדתי לצדו. בן נראה אפילו מופתע יותר ממני, וגבותיו התקרבו זו לזו בשאלה. ״מה אתה עושה פה?״ שאלתי ברוב טיפשותי.

״עוזר,״ בן השיב בקצרה, וסקר בעזרת עיניו את מבטי. לא אהבתי את המבט השיפוטי שעלה על פניו. ״מה את עושה פה?״

״באתי להיפרד.״ השבתי את המובן מאליו, ובן הרים את גבותיו מעלה בפליאה, אך לא הוסיף דבר. ״אני מבינה שאני היחידה שגילתה על הדבר בהתראה כזו קצרה.״ הוספתי במעט עלבון.

״זו החלטה שהתקבלה אתמול בלילה,״ בן מלמל, וקולו התעוות מעט כשהרים בזרועותיו ארגז כבד. ״תגדירי מה זה התראה קצרה בשבילך.״