זכרי אותי

פרק 13 - דה ז׳ה וו

- נקודת המבט של חן -

״מה קורה יפיופה?״ בן רץ בקלילות על מרבד הדשא הענק של מגרש הכדורגל לעברי, והעלה חיוך על פניי.

בן מאז ומתמיד אהב לשחק כדורגל, עוד כשהיינו בבית הספר היסודי, ולא הכרנו בצורה טובה, הוא תמיד היה מהמובילים על המגרש.
ביסודי בן ועידו היו בכיתה המקבילה שלי, וכשהמורים לספורט רצו לאחד שיעורים לשתי הכיתות, הייתי מקללת אותו בלבי על כך ששיכנע את כולם שצריך לשחק כדורגל.

לימים, הכדור ובן לא נפרדו זה מזה, והיום הוא משחק כדורגל בנבחרת הנוער של היישוב, בתקווה להתפתח משם הלאה.

אתמול בלילה, כשלא הצלחתי להירדם לאחר שעידו עזב אותי מבולבלת, שלחתי הודעה לבן ושאלתי אם יוכל לפנות זמן בשבילי כדי שנדבר. הוא הציע שאבוא לקראת סוף אימון הכדורגל שלו, שעל אף הימים הגשומים לא חדל מלהתקיים, ושאחר כך נלך לשבת בבית הקפה בו הייתי אתמול.

אבי הסיע אותי אל המגרש שנמצא בקצה היישוב, מכיוון שלי עוד לא היה רישיון. פחדתי לנהוג, המחשבה על זה שאצטרך לשלוט ברכב שיתקה אותי. אני אפילו לא מסוגלת לשלוט במילים שיוצאות לי מהפה, איך אוכל לשלוט בחתיכת פח ענקית שנוסעת?

״איך היה האימון?״ שאלתי וחייכתי כשראיתי את בן באופוריה מהספורט שכה אהב, כשאגלי זיעה ניגרות על פניו, וחולצת הנבחרת האדומה שלו הייתה ספוגה גם היא מזיעה.
״מעולה,״ הוא סיכם בקצרה, ״תני לי חמש דקות להתקלח, ונצא?״ הוא שאל והנהנתי בהסכמה.

בזמן שבן הלך אל תאי המקלחות, שלא שיערתי שקיימים במקום שכזה, נותרתי יושבת לבדי על כיסאות המגרש, צופה בבודדים שנותרו על המגרש מבצעים את ארגוניהם האחרונים.
כשאחד השחקנים המיוזעים הסתובב, פנים מוכרות נגלו בפניי.

״אימרי?״ שאלתי וגיכחתי כשראיתי את הברמן מיום הולדתו של בן. מעט בלבול ניכר על פניו, אך כשהתקרב מעט וזיהה את פניי הוא פרש חיוך יפהפה, שהציג שוב את הגומה בסנטרו.
״לא ידעתי שאתה ובן מכירים מהכדורגל!״ אמרתי בהתרגשות, תמיד שמחתי לראות קשרים בין בני אדם, מופלאים כמו אלה.

״האמת שהכרנו לפני, הצטרפתי לנבחרת בחצי השנה האחרונה תודות להמלצה של בן עליי.״ הוא סיפר וגירד בעורפו במבוכה. ״מה שלומך? טוב לראות אותך.״ הוא הוסיף וחיוכי התרחב.

״אני בסדר, מחכה למיוזע שיגיע.״ אמרתי וצחקקתי למשמע הכינוי החדש שהדבקתי לבן, וגם אימרי גיחך בתגובה.

״המיוזע הזה הופך להיות קפטן הקבוצה שלנו,״ אימרי אמר והשעין את רגלו האחת על הטריבונות, כך שרכן קרוב יותר אליי.
״באמת?״ שאלתי בפליאה, ״איך הוא לא סיפר לי דבר שכזה?״ מעט נעלבתי.

״זו החלטה שקבענו עכשיו, בסוף האימון,״ אימרי סיפר, ״הוא עוד לא יודע על זה, הוא יגלה רק באימון הבא.״
״איזה חמודים!״ קראתי באושר, כשדמיינתי את השמחה שבן ירגיש כשיגלה על הבשורה.