זכרי אותי

פרק 16 - צורה שכזו

- נקודת המבט של חן -

״מה לא בסדר איתך?!״ קראתי בכעס, ״הבהלת אותי!״
״קשה לפספס,״ הוא השיב לכעסי בהומור וגיחך.

נשמתי והתנשפתי בחדות ולבי דהר במהירות לאור הבהלה. הסתכלתי על עידו בעיניים רושפות, אך הוא לא התרגש מתגובתי.

״אתה לא יכול להגיע לכאן כל פעם בצורה שכזו,״ הסדרתי מעט את נשמתי. ״אתה צריך להודיע לפחות.״
״את צודקת, אבל אני מודיע.״ עידו אמר בהתגרות והרים את הטלפון שלו באוויר, כמו שעשה בליל אמש, והבנתי כתוצאה מכך שכנראה שלח הודעה שפספסתי.

״אז תחכה למענה, אולי?״ שאלתי בלעג ובהתרסה.
״בסדר, גברת תבור,״ ציניות נטפה מקולו של עידו, ״בפעם הבאה אתאם פגישה עם המזכירה שלך.״

״מה אתה עושה כאן, עידו?״ שאלתי מתוסכלת ואובדת עצות. כל שאני רוצה הוא להתרחק ממנו, אחרי שנים שרק רציתי אותו, ודווקא עכשיו הוא לא מרפה ממני.

״אני לא יודע.״ הוא השיב ונשכב על מיטתי בכבדות, ״טוב לי פה.״ הוסיף בפשטות המלאה בכנות, ולבי התרכך מעט לשמע המצוקה בקולו.

״אוקיי.״ לחשתי בשקט, והידקתי את המגבת שעדיין הייתה סביב גופי. ״תן לי רגע להתלבש.״ ביקשתי והוא הנהן בעזרת ראשו.

לקחתי את בגדיי ונכנסתי חזרה אל חדר המקלחת, כשאני נועלת את הדלת אחריי. הרמתי את הטלפון שהיה על שיש המקלחת, ושלחתי הודעה לספיר.

חן תבור: עידו שוב כאן, אני לא יודעת מה לעשות.
ספירי: איך הוא נראה?
חן תבור: לא יודעת, מעט אבוּד.
ספירי: תשבי איתו, תתענייני בו ותקשיבי למה שיש לו להגיד. היילי קיצונית מדי בדעותיה, אני חושבת שהוא צריך עזרה, ומי יודע מה יכול לקרות אחרי מה שקרה לאחיו.

קראתי את הודעתה של ספיר והזדעזעתי למראה דבריה. מעולם לא חשבתי על זה בצורה שכזו, ודאגה החלה לחלחל אליי שמא עידו יפגע בעצמו.

חן תבור: את צודקת, תודה.
ספירי: ברור, תמיד פה. תעדכני אותי.