~ איזבל ~
אחרי יום מתיש במיוחד פניתי בערב לחדרו של אדוארד.
הוא לא היה שם, אבל פתק קטן היה על המיטה שלו.
"ספרייה" היה רשום שם.
קימטתי את הפתק וזרקתי אותו לפח ואז מיהרתי בהתרגשות לספרייה.
כשהגעתי לאולם העצום המלא ספרים נכנסתי וסגרתי בשקט את הדלת הכבדה מאחוריי.
אדוארד ישב על אחת הכורסאות במפלס העליון וקרא ספר.
ראשו התרומם כשניכנסתי ועיניו פגשו את עיניי.
עליתי במהירות במדרגות ורצתי אליו.
הוא קם וקפצתי לזרועותיו.
"התגעגעתי אלייך כל כך" לחשתי וחיבקתי אותו בחוזקה.
הוא צחק והתיישב חזרה בכורסא כשאני על ברכיו.
"מה קרה?" שאלתי והבטתי בדאגה בפניו העייפות.
"התאמנתי בלי סוף איזי" אמר וקולו היה שקט. מותש.
"אז מה אתה עושה פה? למה אתה לא הולך לנוח?"
הוא הניד בראשו "אני לא אצליח לישון. מחר אני אלך לחפש את רוברט והראש שלי מלא במחשבות"
הוא נאנח. "תראי" אמר והושיט לי את הספר שאחז.
זזתי קצת על ברכיו והבטתי בספר שהושיט לי.
"העצות הרומנטית לנסיך" קראתי את שם הספר ופרצתי בצחוק "ממתי אתה צריך עצות רומנטיות?" שאלתי את אדוארד בעודי צוחקת.
הוא חייך "מתברר לי שאני גרוע בהרבה דברים שקשורים בזוגיות"
המילה זוגיות העבירה פרפרים בבטני.
"כמו מה למשל?" שאלתי והבטתי בו.
"כמו בלשמור מרחק ממך" אמר. "התברר לי שאני גרוע בזה לגמרי."
צחקקתי כשנשק לצווארי וחיבקתי אותו.
אדוארד טמן את ראשו בצווארי ונאנח.
"אולי תישן קצת?" שאלתי וליטפתי את ברכו.
הוא הניד בראשו. ואז קם ואני איתו.
"אני לא אצליח להרדם" לחש.
הנחתי את ידי בעדינות על שטף הדם בפניו וליטפתי את המקום הפגוע בעדינות.
הוא עצם את עיניו והתמסר למגעי.
"אתה רוצה שאני אשן איתך?" שאלתי
הוא הינהן ואז נאנח "אבל אני מפחד. אם אבא יתפוס אותנו.."
צמרמורת עברה בגופו.
חיבקתי אותו בחוזקה.
"ננעל את הדלת"
הוא נאנח שוב. "בסדר"
הוא יצא לחדרו וקצת אחריו הלכתי גם אני כדי שלא יראו אותנו ביחד.
כשהגענו לחדר הכנתי לו אמבטיה מלאה במים חמימים כדי להרגיע את גופו הכואב.
אדוארד הוריד את החולצה והביט בי "רוצה להיכנס איתי?"
עיניי התרחבו.
הוא הניד בראשו וצחקק כשהוריד את המכנסיים.
טוב. תכננתי להסב את המבט אבל אלוהים, הרגליים שלו.
הכל היה שרירים וצלקות.
מעולם לא ראיתי דבר כזה יפה.
הוא שילב את ידיו והביט בי "להוריד גם את התחתונים?"
"אני יוצאת!" קראתי בבהלה ויצאתי במהירות מהמקלחת.
שמעתי עדיין את צחוקו כשסגר את הדלת.
הנחתי יד על ליבי ההולם ונשפתי.
כן. רציתי שהוא יוריד את התחתונים.
טילטלתי את ראשי. מה עובר עלייך איזבל?!
טוב. גם רציתי להתקלח איתו.
פתאום נעשיתי מודעת לעצמי, ללכלוך שדבק בי אחרי יום ארוך.
קירבתי את זרועי לפני, היה לי ריח של בצל מהמטבח.
נשכתי את שפתיי.
ואז נקשתי על הדלת.
"אדוארד?"
"מה?"
"אני יכולה להיכנס?"
שקט. ואז.. "כן"
בהיסוס נכנסתי למקלחת המלאה אדים.
אדוארד ישב בתוך האמבטיה המלאה קצף. ולמזלי לא ראיתי כלום.
אם הוא היה ערום לגמרי, הקצף הסתיר.
נשמתי ונשפתי. "אני, אני יכולה להיכנס גם?"
פתאום הוא היה נראה לחוץ.
"כן"
נשכתי את שפתיי.
יופי איך תעשי את זה עכשיו איזבל? לא חשבתי על זה עד הסוף אבל הייתי בטוחה לחלוטין שאני עדיין לא מוכנה להיות ערומה לגמרי מולו.
הורדתי את הנעליים ואז ביקשתי ממנו עזרה עם הרוכסן.
ידיו הרטיבו את שמלתי והעבירו רעד בגבי כשפתח לי את השמלה.
יצאתי מהשמלה בקלילות והורדתי גם את הטייץ.
לשמחתי הפעם לבשתי חזיה שחורה.
במחשבה שניה נעלתי את הדלת.
ואז הסתובבתי לאדוארד.
עיניו היו מקובעות בפניי.
מבטו משום מה היה דרוך.
הוא הושיט לי יד ונאחזתי בידו כשטבלתי רגל במים החמים, ואז עוד אחת.
הספקתי לראות חיוך על פניו לשנייה ואז הרגשתי משיכה בזרועי ונפלתי לתוך המים.
נרטבתי כולי ומים השפריצו לכל עבר.
"אדוארד!" חבטתי בזרועו בעודי צוחקת.
הוא משך אותי אליו וחיבק אותי בתוך המים.
לא ידעתי איפה לשים את הידיים שלי.
הביך אותי עצם המחשבה שהוא ערום.
כאילו קרא את מחשבותי הוא לחש באוזני "אל תדאגי, אני לובש תחתונים"
הבטתי בו במבט לא מאמין ולא ידעתי מה לומר.
הוא משך בכתפיו "ידעתי שתרצי להיכנס"
"אוי אלוהים" לחשתי והסמקתי כשהוא הביט בי וצחק.
כהרגלו כמו תמיד הוא פרם בעדינות את הצמה שלי והביט בשערי המפוזר בשביעות רצון.
התרחקתי ממנו מעט וטבלתי את ראשי במים.
שערי נרטב ואז פניתי לקחת שמפו שהוא אמר "תני לי"
הוא לקח שמפו בידיו ועישה בעדינות את שערי.
נהנתי מהתחושה ועצמתי עיניים.
הסתובבתי אליו ונישקתי אותו.
הוא קירב את גופי אליו ונישק אותי בתשוקה.
ידיו שוטטו על גופי ונדדו לרצועת החזיה שלי
זה הרגיש טוב, טוב מידי..
"איזבל! איזבל קומי!"
התרוממתי מהכרית והבטתי סביבי במבט מבולבל.
רייצ'ל גהרה מעליי עם ידיים שלובות ומבט זועף.
"את מאחרת לעבודה! צריכים אותך במלצרות!"
לחיי היו בוערות והעברתי יד בשערי כדי להתעטש.
זה היה חלום. חלום.
הרגשתי אכזבה מרה.
"מה..מה השעה?" שאלתי את רייצ'ל.
היא הביטה בי כאילו נפלתי מהירח "אחד בצהריים"
זינקתי מהמיטה בבהלה.
"שיט, אדוארד! הבטחתי לו שאפגוש אותו בבוקר!"
אספתי במהירות את שערי לקוקו רפוי ונעלתי נעליים.
"בלי.." קולה של רייצ'ל היה שקט.
"מה?"שאלתי בהיסח הדעת כשאני אוספת את שערי.
"מחר החתונה שלי. את.. את תיהיה פנויה לעזור לי להתארגן נכון?"
הרמתי אליה מבט "כמובן!" קמתי וחיבקתי אותה בחוזקה.
היא הינהנה והרפתה ממני ויצאה.
טמנתי את פניי בכפות ידיי ונאנחתי.
החתונה.
הרגשי חברה רעה כל כך.
עם כל מה שקרה בקושי זכרתי את זה. החלטתי לעזור לה מחר ככל יכולתי.
ידעתי שאדוארד יהיה עסוק עד הלילה ולכן החלטתי לנצל את הזמן.
התארגנתי במהירות וירדתי למטבח לעזור בהכנות.
הייתי שקועה בהכנות לארוחה, ואחר כך בקיפולי כביסה עד הערב
לבסוף סיימתי ומיהרתי למרפאה.אמש אחת האחיות ביקשה ממני להגיע למרפאה כשאוכל כי מרתה רצתה לדבר איתי. ולכן עכשיו מיהרתי למרפאה תוהה מה העניין.
"היי מרתה" אמרתי ורצתי הרופאה החביבה במהירות.
"איזבל!" פניה האירו כשראתה אותי והיא חיבקה אותי בחום.
"מה שלומך? שאלתי והתיישבתי על הכיסא לידה.
היא חייכה "אני בסדר. ואני רואה שאת נראת טוב! נראת מאושרת פתאום.."
צחקקתי במבוכה "אני באמת בתקופה טובה"
היא הביטה בי במבט מבין ועם חיוך צופן סוד. היא יודעת. היא יודעת.
כיחכחתי בגרוני "מסרו לי שרצית לדבר איתי, מה העניין?"
היא נאנחה.
"לפני כמה ימים, טיפלתי באדוארד. וגיליתי משהו.. הוא מכוסה צלקות איזבל"
היא אמרה והרימה אליי מבט מודאג. "אני גם יודעת מי גרם לו אותן. הבעיה שאדוארד סגור מאוד ואני מפחדת שהוא עדיין עובר אלימות ואולי הוא גם ימות מזה יום אחד.. זה לא מכות רגילות איזבל"
קולה היה חרד. מודאג. היא שתתה קצת מים והמשיכה
"אני יודעת שאת קרובה אליו מאוד אז אולי את תדעי איך לעזור כי איתי הוא לא שיתף פעולה.
אני רוצה לעזור לו, הוא סבל מספיק.."
"מה זאת אומרת סבל מספיק?" שאלתי בחשש.
היא לא הביטה בעיניי.
"מרתה מה עוד הוא עבר?!"
"אני לא יכולה לספר. ותאמיני לי שאת לא רוצה לדעת. רק תבדקי שהוא בסדר" היא אמרה מיהרה ללכת כאילו היא מתחרטת שקראה לי.
אבל לא התכוונתי לוותר לה.
נעמדתי ותפסתי בזרועה בחוזקה.
"תספרי לי מה שאת יודעת מרתה. עכשיו!"
היא הנידה ראשה בבחרדה "לא..ללא.. אנ..ני נשבעתי לא לספר"
"הוא מאיים עלייך גם?" שאלתי בלחש
היא הנידה בראשה "לא מה פתאום, הוא לא מאיים. הוא האדם הכי רך שהכרתי."
משהו פה לא הסתדר.
"המלך?" שאלתי מבולבלת ונגעלת.
"לא" היא משכה באפה "רוברט"
"רוברט איים עלייך שלא תספרי?" כבר לא הבנתי כלום.
"הוא לא איים! הוא ביקש, הוא התחנן, ביום שהכל קרה.. ואני הבטחתי"
היא השתחררה מאחיזתי והתחילה להתרחק ממני שוב.
"אני הבטחתי... אני הבטחתי.."
דפיקות הלב שלי התגברו בחרדה כשהסתכלתי על מרתה מתרחקת.
משהו פה מסריח, והיא יודעת מה קורה פה.