- נקודת המבט של חן -
״אתן מאמינות כמה פתטית היא יכולה להיות?״ ספיר אמרה בבוז, בעודנו שוכבות במיטות השיזוף בחצר ביתה של היילי.
אם בבוקר היו לי ספקות לגבי הדיווחים על מזג האוויר, הן נעלמו כלא היו כשהשמש צרבה את גופי, וגרמה לי להזיע במקומות שלא ידעתי שניתן להזיע מהם.
״היא פשוט מסכנה,״ היילי אמרה בזמן שהיא מעלה את משקפי השמש אל מעל ראשה, ומסתירה את השמש בעזרת כף ידה. ״היא משפילה את עצמה בטירוף.״
״יש פעמים שאני תוהה אם יש לה מוח.״ זרקתי אל חלל האוויר, והתהפכתי על בטני כך שגם הצד האחורי של גופי יזכה לשיזוף.
״טוב, בואו נפסיק לדבר עליה.״ היילי אמרה והניפה את ידה באוויר. ״חן, הגיע הזמן שתספרי לנו מה היה עם עידו.״
״נכון!״ ספיר, שעד כה שכבה עם עיניים עצומות, פקחה את עיניה והתיישבה על מיטת השיזוף. ״אני מחכה לזה מהבוקר, יא בונקרית.״
אספתי את שיער ראשי, אשר התעופף על פניי והפריע לי, לפקעת מרושלת, ולחלוטין יכולתי להועיד על עצמי שנראיתי כמו עגבניה בשלה.
״לספר לכן הכל?״ שאלתי את הבנות בזמן שפלטתי אנחת ייאוש מפי. ״או רק את העיקר?״
״הכל.״ היילי וספיר אמרו יחד, ונתנו כיף זו לזו כשקלטו את הסנכרון שעבר במוחן.
״האמת, בהתחלה לא ידעתי איך לגשת לעידו ולדבר איתו. במקרה לגמרי, בשישי בבוקר נפגשנו במכולת של השכונה, ואחרי כמה שעות הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו לסיבוב.״ החלתי לספר לבנות, שישבו מולי והקשיבו כאילו אני מספרת את הדבר הכי מעניין בעולם.
״לא העליתי בדעתי אפילו מהי הסיבה שלשמה הוא מציע את הסיבוב, ומבלי לחשוב פעמיים הסכמתי לכך. ידעתי שזו ההזדמנות שלי לדבר איתו על כל מה שמפריע לי, ושהגיע הזמן שנתפוס מרחק אחת מהשנייה. ידעתי שאם לא אעשה את זה באותו הרגע, זה יימשך כי לי לא יהיה נעים ובסופו של דבר אמשיך להיות תלויה באוויר.
עשינו סיבוב ביישוב, שמענו אחלה של שירים ודיברנו על כמה נושאים, שביניהם היה יום הסיירות של עידו.״
״זה דיי מושך שהוא זומן לשם.״ ספיר אמרה בחולמניות והניחה את סנטרה על כף ידה, אשר הייתה שעונה על מרפקה בישיבה מזרחית.
עידו לא היה הטעם של ספיר בשום צורה שהיא. ספיר תמיד נמשכה אל גברים שזופים, בעלי עיניים חומות, חטובים, ובעדיפות גבוהה לכך שיהיו ספורטאים, כמו כל הכדורסלנים עליהם נדלקה לאורך השנים. אך היא אמרה את מה שכולן חשבו, ואי אפשר היה להתווכח על כך.
״תפסיקי כבר,״ היילי אמרה והחטיפה מכה קטנה לגבה של ספיר, שצעקה בתגובה והחזירה להיילי בסטירה קטנה. ״כזו הורמונלית!״
צחקקתי למראה המריבה הקטנה שהתפתחה בין השתיים, ונאלצתי לקטוע אותה כדי להמשיך את סיפורי.
״תמשיכו לריב אחר כך!״ קראתי אל עברן של הבנות, שזרקו מבטים מאיימים-אחרונים אחת אל השנייה, ומיד חזרו להתבונן בי.
״באיזשהו שלב לקחתי את המושכות לידיים, ובשיא התעוזה אמרתי לעידו שאני חייבת לדבר איתו. בזמן שחיפשתי את המילים הנכונות והמעודנות, עידו אמר שגם הוא רצה לדבר איתי, והסקרנות שבי דרשה לדעת מה הוא רוצה להגיד.״
״יופי!״ ספיר קראה בחיוך ומחאה כפיים במהירות, ״אם לא היית נותנת לו לדבר הייתי במתח.״
לקחתי נשימה עמוקה והתהפכתי חזרה על גבי, כך שהשמש חזרה להכות על חזי. ״הוא רצה שנחזור.״
״מה?״ היילי שאלה בפליאה, ואילו ספיר לא נראתה מופתעת במיוחד.
״כן,״ אמרתי ומשכתי בכתפיי. ״הוא סיפר לי שהוא הבין מה הוא פספס וכמה אני חשובה לו, אבל במבט לאחור אני לא יודעת אם לקנות את זה.״
״ברור שלא,״ היילי גיחכה, ״ראינו כמה היית חשובה לו כשהוא שכב עם צליל.״ היא הוסיפה ומצאתי את דבריה כפוגעים. בלעתי את רוקי בכבדות, אך ידעתי כי דבריה הם נכונים, ולאו דווקא נאמרו כדי לפגוע.
״קצת רגישות, היילי!״ ספיר רטנה בה, ״אלוהים איתך!״
״זה בסדר, היא צודקת.״ אמרתי והיילי הנהנה לעברי, ואילו ספיר זרקה מבט עצוב לעברי, כזה שמבין את שעל לבי.
״בכל מקרה, אמרתי לו שאני רוצה שננתק את הקשר.״ אמרתי בכבדות. ״הוא התעקש על זה שהוא לא מוכן לוותר עליי. אמרתי לו שניקח שבוע מרחק אחד מהשנייה, בלי לדבר בכלל, והוא יראה לבד שזה יעשה לנו טוב.״
״שבוע?״ היילי שאלה בפליאה. ״זה לא מספיק, היית צריכה להגיד לו חודש לפחות.״
״הוא התעקש איתי בלי סוף והייתי תשושה אחרי כל היום הזה כך שלא היו בי כוחות ללכת כנגדו.״ הסברתי את המחשבה שמאחורי רעיוני.
״ומה אחר כך?״ ספיר שאלה בהתעניינות. ״אחרי השבוע הזה, תחזרו לדבר?״
״אני מקווה שלא.״ אמרתי בפשטות, אך בתוך תוכי עצבות עטפה אותי. ״אני לא יודעת מה יהיה, אני רק יודעת שאני לא מוכנה להיפגע יותר.״
״את חושבת שזה ירחיק אותנו מבן?״ ספיר העלתה שאלה שלא חשבתי עליה קודם לכן.
״לא.״ אמרתי בביטחון, וידעתי שתשובתי נכונה. ״בן יודע לעשות את ההפרדה בין שני הצדדים, הוא לא יתפוס צד.״
״אני מזמינה סושי.״ היילי הודיעה מהקומה התחתונה, בדיוק כשיצאתי מהמקלחת הענקית שבחדרה.
״אני רוצה את הנודלס הקבוע!״ צעקתי להיילי חזרה, והיא בתגובה השיבה שאני מעפנה.
לא אהבתי סושי, אף פעם לא התחברתי לזה. פעם אחת אכלתי סושי מפורק, אבל בעיניי זה לא שווה את ההייפ. כולם ידעו שכשמזמינים סושי, אני מזמינה נודלס עם טופו בשל היותי צמחונית, בתוספת ירקות מוקפצים ואלפי רטבים שגרמו לחגיגה בפי.
ירדתי מהקומה העליונה אל חלל הסלון, ומצאתי את ספיר ישנה על הספה הגדולה שהתפרשה לכל אורך הקיר. היילי ביצעה את ההזמנה מול המסעדה במטבח, ואילו אני הדלקתי את הטלוויזיה, כדי להתעדכן קצת על מה קורה במדינה.
״כן דני,״ החזאי החל לספר על התחזית, וחבר למשפטו של מגיש החדשות, אותו פספסתי. ״אמנם גם מחר יחול מזג האוויר חריג לעונה, אך כבר בשלישי יתחדשו הגשמים.״
שרבבתי את שפתיי בעצבות למשמע דבריו של החזאי הצעיר, שנראה כאילו התחיל את עבודתו לא מזמן.
אהבתי את הקיץ כל כך. אהבתי את החום, את הים, הבריכה, את הצבעוניות של העונה ואת הבגדים. לא אהבתי את החורף במיוחד, תמיד היה נראה שהשמים עצובים, והדבר העכיר את האווירה.
קולות צחקוקים קטנים נשמעו מן המטבח, ותהיתי ממה היילי צוחקת. קמתי מהספה הגדולה אל עבר המטבח, וראיתי את היילי יושבת על האי הגדול, כשהטלפון בידיה וחיוך על פניה.
היילי מעולם לא הייתה אחת שמתרגשת ממילים יפות של בנים, בטח לא של כאלו שהתחילו איתה דרך הרשתות החברתיות. מעולם לא ראיתי אותה צוחקת מהודעה שנשלחה אליה מבן, והייתי משוכנעת שמדובר בגבר מפני שגם אני וגם ספיר נמצאות יחד איתה.
״עם מי את מדברת?״ שאלתי את היילי כשחיוך ענה על פניי, והיא מיהרה להוריד את הטלפון מידיה מטה.
״עם אף אחד.״ היא אמרה בזריזות, ואילו אני זקרתי את גבתי מעלה כאחת המטילה ספק בדבריה.
״תגלי לי!״ דרשתי והתיישבתי לידה, ממתינה שמסך ניידה ידלק, ואקבל איזה רמז קטן לגבי האדם איתו שוחחה.
כאילו היקום קרא את מחשבותיי, הודעה נשלחה אל היילי, ומסך הטלפון שלה נדלק. ראיתי בזריזות את השם שהופיע על המסך, ופערתי את פי בפליאה.
״בן?״ קראתי בלחישה קולנית. ״על מה אתם מדברים?״ התקלתי את היילי, ומכאן ידעתי שלא תוכל להתחמק.
״כן,״ היילי פלטה אנחה וגלגלה את עיניה. ״הוא שאל אותי משהו מטומטם ופיתחנו דיון על זה.״
״אני יכולה לראות?״ שאלתי בנימוס, במקום לחטוף את הטלפון מידה ולחטט בשיחותיה.
היילי הקישה את קודה שכבר ידעתי, ונכנסה אל השיחה שלה ושל בן.
בן אטיאס: אני אצל עידו עכשיו, יש לנו תהייה בשבילך.
היילי אורן: בוגד. נו?
בן אטיאס: מה היית מעדיפה - לראות תינוק ולחשוב שזה עוגה, או לאכול עוגה ולגלות שזה תינוק?
היילי אורן: חחחחח מה? מאיפה הבאת את הטמטום הזה?
בן אטיאס: עידו חשב על זה, אני עד עכשיו בלי תשובה.
לבי דהר למראה שמו של עידו, ומעט התרגשתי על כך שנשאר אותו הילד השטותניק שהכרתי.
היילי אורן: לראות תינוק ולחשוב שזה עוגה, ברור.
בן אטיאס: מה? למה?
היילי אורן: כי אז אני אדע להתרחק מעוגות, אני גם ככה צריכה דיאטה.
בן אטיאס: עידו אומר שזה נוגד את חוקי הפורמט, ושאת לא תזכרי שתינוק זה עוגה ועוגה זה תינוק.
בן אטיאס: ואל תגידי שטויות כאלה, את לא צריכה שום דיאטה.
היילי אורן: שעידו יזדיין. אני לא יכולה לאכול עוגה ואז לגלות שהיא תינוק.
השיחה הגיעה לסופה, וכשבן החל להקליד, היילי כאילו ברחה מן השיחה וכיבתה את מסכה.
״מטומטמים כאלו.״ היילי מלמלה וחיוך קטן עלה על שפתיי.
נזכרתי בעידו השטותניק, זה שתמיד נהג לעשות שטויות ולהצחיק אותי עם תהיות ובדיחות שנונות.
״הסושי הגיע, תעירי את ספיר.״ היילי העירה אותי ממחשבותיי, ואילו אני נעניתי לבקשתה.
״אתן באות מחר ליום ההולדת של רועי?״ ספיר שהתעוררה לא מזמן והתעסקה בניידה, שאלה בזמן שכל אחת אוכלת את מזונה.
״אני לא מתה עליו.״ אמרתי בכנות. רועי היה חבר טוב שלנו בעבר הרחוק, אך עם השנים נהייה מנותק לגמרי. לא אהבתי את האדם שהפך להיות, ולא את החברה שהקיפה אותו.
״אז מה, בואו נצא קצת, יהיה כיף. לא באמת הולכים בשבילו, הולכים בשביל לפגוש אנשים מהשכבה ואנשים חדשים.״ ספיר אמרה והיילי הנהנה. ״חוץ מזה, אני צריכה לארגן אתכן. הרבה זמן לא התעסקתי בטיפוח.״
״את אומרת שאני לא מטופחת?״ היילי הרימה את גבתה, וספיר הנהנה בעודה מכניסה סושי לפיה. ״אני יודעת שבן ועידו יהיו.״ היילי התעלמה מתגובתה של ספיר, ועידכנה אותנו. תהיתי איך היא יודעת על המידע הזה ואני לא.
״אז אני חושבת שאוותר על האירוע,״ אמרתי ושיחקתי עם הנודלס המסכן ששהה בתוך קופסת הקרטון. ״אני מעדיפה לשבת בחדר ולקרוא ספר, יש לי רשימה ארוכה ואני לא עומדת בקצב שלה.״
״די כבר, זקנה!״ היילי קראה וזרקה לעברי מקל צ׳ופסטיק. ״אני החלטתי שאנחנו הולכות, ואת באה איתנו.״
״אם לא יהיה לנו כיף תמיד נוכל לחזור.״ ספיר הוסיפה בעודה לועסת את חתיכת הסושי מקודם. בחיים לא פגשתי בן אדם שאוכל לאט יותר מספיר.
״טוב, בסדר.״ נכנעתי ללחצן של הבנות, והכנסתי סופסוף את הנודלס אל פי. ״אבל אם זה נהייה גרוע, אנחנו הולכות!״ הכרזתי ושתי הבנות הסכימו איתי.
חזרתי אל ביתי לאחר יום ארוך ומתיש, וספסוף הגיע הרגע המיוחל, בו נכנסתי למיטתי.
לפני שנשכבתי, הבטתי דרך חלון חדרי אל עבר חדרו של עידו, אשר אורו היה כבוי בו. השעה הייתה רק תשע בערב, כך ששיערתי כי אולי הוא לא נמצא בביתו.
גוללתי קצת ברשתות החברתיות, ורפרפתי על כמה סטורי לא מעניינים במיוחד באינסטגרם. עברתי על מספר הודעות בוואטסאפ, וכשלא היה דבר חדש כיביתי את מסך הטלפון והנחתי אותו בצד.
עצמתי את עיניי בתהיות על עידו. תהיתי איך עבר עליו היום, איך הלך לו ביום הסיירות והאם הוא נהנה עם בן.
נזכרתי בעובדה שעד לפני כמה ימים, בשעה כזו, הוא הפתיע אותי בחדרי וישן איתי כאן, לצדי.
כעסתי על עצמי שלמרות הכל, אני עוד חושבת עליו. אני כל כך רוצה אותו, אבל יודעת שאפגע ממנו, לא משנה מה. גיליתי איזה אדם הוא נהיה, ולא אוכל לחיות עם אדם ששכב עם עשרות בנות שבטוח יותר יפות ממני, ובכל רגע יוכל לחזור אליהן ולהעדיף אותן על פני.
לחצתי פעמיים על מסך הטלפון שלי, במעין תקווה מודחקת שאראה הודעה מעידו, בה הוא מבקש להגיע.
אך ידעתי שזה לא יקרה, שמעתה שום דבר איתו לא יקרה, ואני אצטרך להתרגל לכך.
• • •
מתנצלתתתת על עוד פרק יבש, העברתי את מרבית היום שלי במיון וציפיתי שזה יראה לגמרי אחרת, אבל הבטחתי שאעלה פרק נוסף היום, ולכן אקיים!
פרק טוב יותר בדרך אליכן <3