כעסתי כל כך.
התרחקתי מרוברט, הרמתי את החרב ואז הוא התקדם לקראתי והוריד את הברדס.
הבטתי בפניו המוכרות עד כאב, בפניו של אחי התאום שדומות לי מאוד, ופי נפער בזעזוע.
"מה לעזאזל.." לחשתי ולקחתי צעד אחורה.
צלקת ארוכה הייתה מתוחה ממצחו, על אפו ועד גרונו.
"מה? קל לך לתת לאחיך אגרוף .אבל קשה לך לראות אותו פצוע מצלקת שמישהו אחר גרם לו?"
"ממה זה קרה?" שאלתי בזעזוע
"די עם המשחקים אדוארד!" הוא צעק בתסכול ורקע ברגליו "זה שיגע אותי עוד שהייתי בארמון! אל תתנהג אליי כאילו אני אויב שלך ואז כאילו אכפת לך!"
"אתה אחי" אמרתי בשקט "ולמרות שאני מתעב את המעשים שלך עדיין אכפת לך אם יקרה לך משהו"
"הנה זה" הוא אמר ושוב הנימה המופרעת חזרה לקולו "שוב ההתחנפות הזאת, הרצון להיות הילד הטוב, הילד שכולם יותר אוהבים. כי מי אוהב את רוברט? הרבה יותר עדיף את אדוארד טוב הלב והרגיש והמתחשב.."
"אני לא רגיש ולא מתחשב" אמרתי בטון נעלב "אתה מוכן להפסיק להתנהג כמו מניאק ולחזור להיות רוברט שהכרתי, רוברט לפני שאבא החליט לתת לי את המלכות, רוברט שאהב להתגנב איתי למטבח ולגנוב אוכל כשהיינו קטנים, רוברט שלימד אותי לרכב על סוס, ואהב ללכת איתי לחדר פסנתר ולשמוע את אמא מנגנת ו.."
במספר צעדים הוא חצה את המרחק בנינו ואחז בצווארון חליפתי "אתה לעולם לא הכרת אותי" סינן "ולעולם אל תגיד את שמה של אמא שוב"
הוא השתתק ואז הוסיף: "אתה יודע שאמא הייתה מתביישת בך"
מחנק אחז בגרוני.
עיניו הביטו במבט צורב בעיניי ואז הוא הרפה ממני ונסוג. "את הנקודה שלי הבהרתי. תיסוג לאחור מהמלוכה או שהמשרתת תפגע. חבל לי שצריך להגיע לאיומים כי אחי לא יודע להתנהג כמו אח קטן ולכבד את אחיו הבכור."
הוא הסתובב ופנה ללכת "רוברט?" קראתי אחריו, קולי חנוק.
הוא לא הסתובב, או שלא שמע אותי או שהתעלם.
צפיתי באחי שלא ראיתי שנה מתרחק ממני שוב ונעלם.
"אני מצטער" נפלתי על ברכיי ליד הקבר של אמא "אני מצטער"
הוא צדק.
הרגשתי לא טוב עם זה בהתחלה.
כשאבא החליט לתת לי את המלוכה אחרי שאמא מתה רציתי למחות.
אבל אז אבא השתנה, והתחיל לאיים.
ורוברט השתנה גם, ואז ברח.
ועכשיו.. עכשיו אני באמת לא מכיר אותו, וגם לא את עצמי..
ואין לי מושג מה אני הולך לעשות.
התכוננתי למפגש הזה, חשבתי שהדרך היחידה לעצור אותו היא להילחם עד מוות, אבל הינה, הוא עצר את המפגש בעצמו, ואפילו פגעתי בו.
למה אני מרגיש רע עם זה? ועוד אחרי שהוא איים על איזבל..
איזבל!
מיהרתי לעלות על הסוס וחזרתי לארמון בדהרה.
כשהגעתי מיהרתי למגורי המשרתות.
הכל היה שקט בשעה זאת של הלילה ועברתי חדר חדר בחיפוש אחרי שמה של איזבל.
לבסוף הגעתי לחדר 22 "איזבל ורייצ'ל" היה רשום על הדלת.
קיוויתי ששתיהן ישנות, התעלמתי מהסיכון שאני לוקח ופתחתי את הדלת.
החדר היה די חשוך ועם מנורת לילה קטנה שהייתה על השולחן הצלחתי לראות שתי מיטות ושידה קטנה.
מבט מהיר הבהיר לי שהמיטה השניה ריקה.
סגרתי את הדלת בשקט אחריי והתקרבתי אל המיטה.
איזבל הייתה שם מכוסה בשמיכה וישנה בשלווה.
נשמתי לרווחה. היא בסדר.
התיישבתי על הרצפה הקרה למרגלות המיטה והתבוננתי בפניה.
שערה היה פזור ופרוע מהשינה ופיה היה פתוח טיפה.
חייכתי והזזתי קווצת שיער שנפלה על פניה וגרמה לה למצמץ בחוסר נוחות.
הנחתי את ראשי על המיטה.
עצמתי את עיניי.
רק רציתי להישאר כאן ולהרדם אבל זה לא יהיה כל כך טוב אם היא תתעורר ותמצא אותי כאן.
הרמתי את ראשי מהמיטה ובאתי לקום שלפתע הבחנתי בתזוזה והיא פקחה את עינייה קצת.
קפאתי ולא העזתי לזוז.
היא הביטה בי מספר שניות ואז מילמלה "אפילו לחלומות אתה נכנס לי" ועצמה שוב את עינייה.
נשמתי לרווחה והרשתי לעצמי לחייך.
"לא חשבתי שאת חולמת עליי איזבל" לחשתי לעצמי ומיהרתי לקום.
לפני שיצאתי מהחדר נתתי בה מבט אחרון.
הלוואי שיכולתי להישאר כאן עד הבוקר לוודא שהיא בסדר.
"לילה טוב" לחשתי ויצאתי משם, הולך לחדרי להשלים כמה שעות שינה.
וואו כמה חיכיתי להגיע כבר לפגישה שלו עם רוברט✨
חכו להמשך.. מקווה שאהבתם