פרולוג
אני מושכת את הברדס מעל ראשי ומשלבת את ידיי על החזה שלי. התיק נמצא באלכסון על גבי ואני הולכת במהירות לעבר האכסניה שבה אני עובדת, זו שעת לילה מאוחרת. אני עובדת בתור מלצרית כמה ימים בשבוע, מה שכמובן לא מספיק. אף אחד לא ירצה להעסיק בחורה שנראית יותר כמו פרוצה וזנוחה. זה לא שיש לי איזה אפשרויות אחרות.
את הכסף שאני מקבלת אמא שלי לוקחת לסמים ורוב הזמן נשאר לי ממש מעט לאוכל. יש את ג׳וש הטבח הזקן שתמיד מתחשב בי ומגניב לי אוכל מהמטבח באופן קבוע. הוא מסתכן למעני ואני מודה לו על כך.
אני דוחפת את הדלת הצדדית הישר למטבח. ג'וש כבר שם מבשל את ארוחת הבוקר לאורחים המעטים שמתארחים כאן. וזה מעט. האכסניה הזו אפילו לא מוחזקת כמו שצריך. אני באמת לא מבינה איך היא עדיין קיימת. אבל, המקום הזה נותן לי עבודה אז אני סותמת ואומרת תודה.
למעשה די ברור למה האכסניה הזו עדיין קיימת. משכירים כאן חדרים לפי שעות ומשלמים לפי זה. אני ממלצרת כאן, מנקה את השולחנות ואת הרצפה, שוטפת כלים ולפעמים אף מבשלת. המשכורת כל כך נמוכה שזו מובן מדוע יש פה מעט כל כך אנשים שעובדים כאן.
ג׳וש מניח מולי קורסון וקפה חם, ״תאכלי אמה״. אני מורידה את התיק ומניחה אותו על הרצפה, מתיישבת על חצי כיסא שבור שיש כאן ואוכלת מעט, לפני שאני שומעת את המולת הבוקר. רוב הנשים כאן הם יצאניות והגברים הם כידוע גברים מכל הסוגים אבל יש גם מסוממים וחסרי בית שאין להם איפה להיות.
בדרך כלל אנשים שיעדיפו להתרחק מהם, שעוברים לצד השני של המדרכה כדי לא להתקל בהם או מפנים הצידה את המבט. אבל אני?
אני לא יותר טובה בסופו של דבר אני בדיוק כמוהם רק יותר גרועה, כי אני גונבת מהם.
~~~
ההעטיפה הזו? או
זו?
את מה אתם מעדיפים יותר לסיפור הזה?
~
את הסיפור הזה אני ממש אוהבת, אז אני נותנת לו בדיוק 21 ימים, אם הסיפור לא ילך אני אפסיק לפרסם ואוריד אותו.
באהבה ובכאב,
וויט א'נגל
#הסיפור ה40 יצא לדרך!
בהצלחה לנו!
13.7.16