עבר מסובך

פרק 4

אחרי הבריכה כל אחד הלך לחדרו ואחרי המקלחת המנהל שלי מתקשר אליי;
״חשבתי שאמרתי משהו לגבי ליצור קשרים עם אנשים״ הוא נוזף בי. ״אתה מתכוון לג׳יימס? אתה יודע שזה חלק מהתכנית. הכל בסדר״ אני עונה ונשכבת על המיטה.
״אני סומך עלייך. ומה לגבי ג׳ני?״ הוא שואל ואני מגלגלת עיניים. ״אל תשכחי שהמצלמות שהחדרנו לך לגוף משדרות לנו את הכל. היא דווקא נראית נחמדה, לא?״ הוא ממשיך. ״אני יודעת לאן אתה חותר. אני לא הולכת להתקרב אליה יותר מידי, אתה באמת יכול לסמוך עליי״ אני עונה בסמכויות ואני יכולה להרגיש שהמנהל שלי מחייך מבעד לטלפון.
״ודרך אגב, עבודה טובה עם ג׳יימס. ראיתי איך התקרבת אליו בבריכה. זה מצויין״ הוא מחמיא לי ואני מחייכת. ״תודה רבה״ אני עונה ומנתקת.
אלה השיחות שלי עם המנהל. הוא נוזף בתחילת השיחה, בקושי מאמין באמצע, ובסוף הוא מחמיא. שזה גם הסימן שלי שנגמרה השיחה.

אני עוצמת עיניים במטרה להירדם והנה דפיקות בדלת.
״ג׳ני!״ אני מופתעת ומרימה את הגבות. ״אוקיי, אני יודעת שזה מוזר שאני פה, כי אנחנו לא כל כך מדברות, אבל רק רציתי להגיד שאת נראית לי ממש נחמדה ואני אשמח אם נהיה חברות״ היא נכנסת לחדר, מתיישבת על המיטה ומחייכת חיוך רחב. אני מרימה גבה בפליאה. מאיפה היא נפלה עליי עכשיו?
״אהה.. כן.. בטח״ אני עונה בקושי ומתיישבת לידה. ״כן?? וואו, מושלם!״ היא מתלהבת ואני ממצמצת בבלבול. ״תשמעי שאני חייבת להכיר לך כמה חברים שלי, אני רוצה שנהיה חבורה אחת גדולה״ היא ממשיכה ואני מהנהנת לאט בהבנה.
רק עכשיו המנהל שלי הזהיר אותי לא ליצור קשרים עם הרבה אנשים... היא מכניסה אותי לבעיות.
-
למחרת אני נכנסת לכיתת מתמטיקה דקה לפני הצלצול וג׳ני מתיישבת לידי בהתרגשות. ״בשעה שמונה וחצי בחדר ׳מיני לאס וגאס׳. תתלבשי יפה״ היא מודיעה ויוצאת מהכיתה במהירות. היא לא לומדת איתי כרגע מתמטיקה, לכן היא יצאה.
-
בערב אני יוצאת מהמקלחת ומתלבשת בשמלה הכי צמודה שלי. שמלה שחורה צמודה, עם קצת מחשוף בחזה. התכנית שלי הולכת להצליח.
אני יורדת במעלית לקומת הקרקע וצועדת בנעלי העקב השחורות שלי בזהירות לעבר החדר ׳מיני לאס וגאס׳.
״פצצה״ אני שומעת את ג׳ני אומרת לידי ואני קצת נבהלת. ״גם את״ אני מחזירה לה. אם לומר את האמת, אני ממש לא משקרת. היא נראית טוב.
״תודה. בואי אני אכיר לך את כולם״ היא מושכת בידי בחוזקה לעבר אחד משולחנות הביליארד.
אני מבחינה בג׳יימס ובשאר חבריו ועוד שתי בנות.
״אלו קייט וקריס״ ג׳ני מכירה לי את שתי הבנות ואני מחייכת בכח כדי להיראות נחמדה. ״זה ג׳יימס. אני בטוחה שכבר נפגשתם... הסרטון, את יודעת״ היא ממשיכה ואני מצחקקת לרגע.
ג׳יימס מעביר עליי מבט בוחן ונושך את שפתו התחתונה מעט. מצויין.
״אלה חברים שלו, ספנסר, ליאם ודייב״ היא אומרת ואני לוחצת ידיים לכולם.
״אתמול ליאם כמעט השכיב אותי, כדאי לך להתרחק ממנו בלילות אם את לא בקטע״ ג׳ני לוחשת לי ואני מהנהנת כמבינה.
היא הולכת לשתי הבנות שהכירה לי ואני לרגע נשארת לבד.
״נראית טוב״ אני שומעת את קולו של ג׳יימס. ״גם אתה לא רע״ אני עונה והוא מניח את ידו על מותני, מתחיל להוביל אותי לשולחן ביליארד ריק.
הוא מגיש לי מקל ביליארד ומסדר את הכדורים.

״אני חייב להגיד שלא ציפיתי שתבואי״ הוא אומר ומפזר את הכדורים לאחר פגיעה קלה.
״למה שלא אבוא? המקום פתוח לכולם״ אני עונה. ״פשוט היית נראית לי כמו אחת שמתבודדת יותר״ אומר ומושיט את ידו כאישור לתורי.
״הייתי איתך ביומיים האחרונים הכי הרבה, אתה עדיין חושב שאני אוהבת להתבודד?״ שאלתי. ״כן״ עונה ואני פוגעת בכדור אחד, מצליחה להכניס לחור.
״בכל מקרה, אני רוצה להבהיר כמה דברים״ אומר בסמכותיות ובוחן את הצעד הבא שלי במשחק.
״תהיה ביננו הפסקת אש בתנאי שלא תדברי על אבא שלי יותר״ ממשיך. ״מה כל כך כואב לך?״ אני שואלת ומכניסה עוד כדור.
״אמרת שאת יודעת כמה דברים על אבא שלי, לא? אז תביני לבד״ הוא כועס. ״כבר אמרתי לך, אני אתחיל נושא שיחה כשיתחשק לי, גם אם הפעם האחרונה שהעלתי את הנושא היה לפני מיליון שנה״ הבהרתי לו שאני זו שמחליטה כאן.
״אני מבין שאין מקום לוויכוח״ הוא אומר ואני מפסיקה להתעסק עם הכדורים. אני עונה; ״אין מקום בכלל״.

{לפני שנתיים}
למחרת בשבע בערב בדיוק אני מחייגת למספר שעל הכרטיס ומייד עונים לטלפון.
״קייד סמית׳ מדבר״ אומרים בצד השני של הטלפון. ״זאת שרלוט. שרלוט מארס״ אני אומרת בביטחון. ״שרלוט.. טוב שהתקשרת. אני שומר את המספר שלך ושולח לך מיקום. ניפגש שם ונלך ברגל קצת״ אומר ומנתק לפני שאני מצליחה להגיד משהו.
אני מסתכלת בהודעה שהוא שלח ותופסת את המפתחות של האוטו של סבא.
אחרי 20 דקות של נסיעה אני מגיעה ומבחינה בגבר לבוש חליפה שחורה. זה קייד.
״טוב לראות אותך״ הוא מגיש את ידו ללחיצת יד. ״בכוונה לא שלחתי לך את המיקום המדוייק שלנו, אנחנו ארגון סודי ביותר״ הוא מסביר ואני מהנהנת.
עוברות בערך 10 דקות של הליכה עד שאנחנו מגיעים לסמטה חשוכה. קייד נכנס ומוצא דלת פלדה באחד הקירות ומורה לי להיכנס. אני מהססת. ״אני יודע שאת לא ממש בטוחת בי... תראי, אני אביא לך משהו יקר ערך שלי כדי להבטיח לך שהכל בסדר, אוקיי?״ הוא אומר. ״הנה,״ הוא מגיש לי תמונה של אישה ושני ילדים, ״זאת אישתי והילדים שלי. זו התמונה האחרונה שנשארה לי מהם אחרי שמתו בשריפה בבית הקודם שלנו״.
״מצטערת..״ אני בוהה בתמונה. אישתו כל כך יפה, הילדים שלו כל כך חמודים ומתוקים.. זה כזה פספוס.
״בואי״ הוא מורה לי ואני עושה כדבריו.
מבעד לדלת ישנה רחבה ענקית מלאה במחשבים ומסכי טלויזיה ענקיים, אנשים מדברים עם אוזניות ורמקולים, חלקם מתאמנים באומנויות לחימה וחלקם מקבלים כמה זריקות.
״ברוכה הבאה לארגון ׳דלת סתרים׳״.