עבר מסובך

פרק 38 - אפילוג

{כעבור ארבעה חודשים}
אחרי שפינו את ג׳ורג׳ לבית החולים, חזרתי לפנימייה ולקחתי את חפציי.
המנהלת עצרה אותי בכניסה, היא לא הבינה למה אני לבושה ככה ולמה קייד לא ליווה אותי פנימה - כמו שקיוותה. היא גם לא הבינה איפה הייתי כמה ימים, הרי קייד אמר לה שהוא לוקח אותי לסיבוב.
אמרתי לה שלקחתי אוטובוס מהבית של קייד מוקדם בבוקר, כי הוא עדיין היה עייף מכדי להחזיר אותי לפנימייה.
ברגע ששמעה את שמו של קייד היא ישר נמסה, היא נתנה לי ללכת בשקט לחדר שלי ולעשות כרצוני.
לקחתי את כל הבגדים שלי, את החולצות, הג׳ינסים, הנעליים. גם את האיפור לקחתי - רק מסקרה ואודם.
הכנסתי את הכל למזוודה.
עכשיו אני אדם לעצמי.
לא היה לי איך לחזור ׳הביתה׳, כי כשהגעתי - היה לי נהג פרטי שקייד אירגן לי. עכשיו הוא מת ואין לי כלום.
החיים שלי פתאום מאבדים את המשמעות שלהם שוב.
אבל אני שמחה. אני מרגישה שלמה.
כי ג׳ורג׳ מת.
אני יודעת שג׳יימס לא יסלח לי. הוא בחיים לא יסלח. אני לא מתכוונת לגרום לו לסלוח לי... אבל ללא ספק הולכת לעבור עליי תקופה קשה. 
לפני שהספקתי לברוח מהפנימייה, ג׳ני עצרה אותי.
פתאום אני רואה אותה באור שונה.. האחות של סאם דאייר.
אני בספק אם היא יודעת מה קרה לו.
היא שואלת לשלומי ואני מנפנפת אותה.
ואז היא אמרה לי את הדבר הבא....
-
{לפני ארבעה חודשים}
״אני סיפרתי לג׳יימס הכל״ אומרת בצער. היא באמת מצטערת. עכשיו אני גם יודעת איך היא יודעת את הכל - סאם סיפר לה. הרי הוא שלח אותה לפה. ומי סיפר לסאם? קייד. כשהם עוד דיברו לפני שלוש או ארבע שנים במייל, והוא סיפר לו עליי.
״מה?!״ אני כועסת. גם אם היא יודעת, זו ממש לא זכותה לבוא ולהוציא את המידע הזה החוצה!
ועוד לג׳יימס... האדם היחיד שהיה אמור לא לדעת מה הולך פה.
״אני מצטערת... לא יכולתי לשמור את זה עוד!״ היא עוצרת אותי בכך וחוסמת את דרכי עם גופה.
״מה גרם לך לספר לו, לעזאזל?!״ צעקתי. היא הזיזה אותי הצידה, הרחק ממשרדה של מנהלת הפנימייה.
״הוא חיפש אותך״ אמרה. הסתכלתי עליה והתמוגגתי. ג׳יימס חיפש אותי..
״אם הוא היה מגלה בנסיבות אחרות... זה היה נגמר אחרת״ היא אומרת.
״נגמר אחרת? את לא יודעת איך זה נגמר בכלל! אני הייתי אמורה לספר לו! או שלא הייתי מספר בכלל והוא היה מת בלי לדעת מי היה מאחורי זה״ צעקתי.
הרגשתי מוזר שאני מדברת עם ג׳ני בפתיחות על התכנית שלי ושל קייד. פתאום היא יודעת הכל ושותפה איתי לפשע.
היא נושמת עמוק.
״אני באמת מצטערת״ לחשה ואני הלכתי משם, אפילו לא מסתכלת בעינייה.
הסליחה שלה לא יכולה לבטל את כל מה שקרה. הסליחה שלה מיותרת.

אני בורחת משערי הכניסה לפנימייה לפני שמישהו שם לב, ונעמדת בתחנת האוטובוס.
עכשיו אני מתחילה את החיים שלי מחדש.
-
{הווה - לאחר ארבעה חודשים}
חגגתי לפני חודש 19. חגגתי... יותר ביליתי בבית הקברות כדי לפגוש את אמא שלי.
שום דבר לא יכול לשנות את זה... יום ההולדת שלי תמיד יהיה יום אבל.
עכשיו אני עומדת מול מבנה הכלא בו ג׳ורג׳ מת, ובו סאם נמצא.
לפני שבוע הודיעו רשמית שהשופט קבע שסאם דאייר ייכנס לכלא. אני הולכת לפגוש אותו שם ולהודות לו על הכל.

אני לא יודעת מה עם ג׳ני. אני לא יודעת אם היא יודעת מה קרה לסאם. אבל זה גם לא מעניין אותי. אני בטוחה שהיא הלכה לבקר אותו כבר.
וג׳יימס... אני מקווה שהוא עדיין בפנימייה, לפחות אני יודעת שהוא במקום בטוח. לכאורה.
עדיף לו להישאר שם.

אני נכנסת למבנה שהרגיש לי מוכר, עוברת בין השערים בבדיקות הביטחוניות, מראה תעודת זהות ונותנת לסוהרים לבדוק את גופי.
הסוהר שהכניס אותי ואת סאם לפני ארבעה חודשים, מוביל אותי לחדר ההתייחדות ומורה לי להתיישב באחד מהשולחנות.
הסוהר נשאר לעמוד לצידי, הפעם יש אקדח בידו ולא אלה כמו בפעם שעברה.
בטח בגלל שאני חשודה או משהו.
סאם מגיע עם סוהר אחר, והוא נועל את האזיקים שלו לרצפה, עם שרשרת בניהם, מספיק ארוכה, שיניח את ידיו על השולחן כמו אדם רגיל.
סאם נראה דואג. מאוד סוער.
״תודה שהסכמת להיפגש איתי״ אני מתחילה לדבר ולשבור את השקט ביננו.
״חיכיתי לפגישה הזאת״ הוא אומר בדאגה, מסתכל לצדדים, בודק אם אורחים אחרים לא שומעים את דבריו.
״הכל בסדר?״ אני לוחשת והוא לא עונה, רק מסתכל בעיניי.
״בכל מקרה, רציתי להגיד לך תודה על הכל. זה לא היה מובן מאליו ואני באמת מודה לך״ אני אומרת בפתיחות לב, אך סאם לא מקבל את התודה שלי כמו שקיוויתי.
״הכל בסדר?״ אני שואלת בשנית ומתחילה להיראות דואגת גם.
״אין לך על מה להודות לי,״ אומר בשקט, ״ג׳ורג׳ בן עדיין חי.״
—————
קוראים יפים שליייי❤️❤️
הסיפור הגיע לסיומו!!🥰 והייתי שמחה לשמוע מה דעתכם/ן על הסיפור, וכמובן אם אתם/ן רוצים/ות עונה שנייה❤️✨
אוהבת מלא מלא😍

!לא לשכוח לפרסם את הסיפור!