עבר מסובך

פרק 24

~נקודת מבט ג׳יימס~
אני יודע שהיה ביני לבין שרלוט ויכוח, אבל בין זה לבין כמה שעות שהיא לא עונה לי - זה יותר מידי.
את מי יש לי לשאול? קשה לי להאמין שהיא עם ג׳ני עכשיו.. אז אני אבדוק בחדר שלה.
אף אחד לא עונה.
אני יורד למשרד המנהלת לשאול איפה שרלוט; ״דוד שלה לקח אותה״ היא אומרת ומתחילה לחייך כאילו נזכרה במשהו. ״דוד שלה?״ אני שואל ואז מתחיל להיזכר בכל מה שהיא אמרה לי בבית חולים.
״כן, הוא בנאדם מאוד נחמד, אתה יודע? כזה שרמנטי״ היא מתחילה לדבר לעצמה ולחייך ואני עוזב את המקום.
אני הולך לחדר של ג׳ני, למרות שהיא הבנאדם האחרון שאני רוצה לראות עכשיו.
-
״איפה היא?!״ אני צועק עליה. ״מה אתה רוצה?!״ היא נבהלת. ״דוד שלה לקח אותה?״ אני מדגיש את המילה הראשונה. ״דוד שלי מי? על מה אתה מדבר?״ ג׳ני באמת לא יודעת מה הולך פה.
״עזבי״ אני מחליט לעזוב ולחזור לחדר שלי.
״רגע, אתה מחפש את שרלוט?״ היא שואלת ואני מסתובב בחזרה. ״איפה היא?״ אני שואל שוב. ״אין לי מושג, לא ידעתי שיש לה דוד״ היא אומרת.
״אין לה״ נפלט לי. ״מה..?״ היא מאבדת את זה לגמרי.
שיט, מה אני אומר לה עכשיו? היא לא אמורה לדעת מכל זה.
״מה״ אני חוזר על מה שהיא אמרה.
״אני יכולה לעזור לך אם אתה רוצה״ היא מציעה לי ואני בוחן אותה. ״במה את יכולה לעזור בדיוק? אתן בריב״ אני אומר בהתנשאות.
״נשמע שגם אתם״ היא מחזירה לי ואני לא עונה.
זה תיקו.
״ניסית להתקשר אליה?״ שאלה. ״את חושבת שהייתי פה אם לא הייתי עושה את זה?!״ אני מתעצבן.
אם אני באמת הולך לחפש את שרלוט יחד עם ג׳ני... אני לא בטוח שזה יהיה טוב.
היא רדפה אחרינו! כמו איזה מרגלת בג׳יימס בונד. היא לא נורמאלית.
״אולי אני אתקשר״ היא אומרת בתמימות. ״עזבי, היא לא תענה לך״ אני אומר.
״אז מה עושים?״ היא שואלת. ״את לא עושה כלום, אני עושה״ אני מדגיש את המילה הראשונה והולך משם לחדר שלי.
-
אולי לא היינו צריכים לריב. יכול להיות שאני הייתי הבעיה. סתם לחצתי עליה בזמן הכי קשה שלה... יכול להיות שבגללי קייד לקח אותה? זאת אומרת, אם היא הייתה נשארת איתי בחדר - היא לא הייתה נעלמת.
ומה אני עושה עכשיו? איך אני מוצא אותה?
-
~נקודת מבט שרלוט~
קייד ואני אוכלים ביחד מוקפץ ויש שתיקה מביכה.
״למה ג׳ני דיברה עם סאם?״ אני שואל בפה מלא.
״הם אחים״ מודה.
״מה?״ אני עוזבת את האוכל שלי ומסתכלת על קייד בתדהמה מוחלטת.
הוא עדיין עסוק באוכל שלו ולא מסתכל עליי.
״זה לא אמור לעניין אותך״ הוא מסנן.
״אה כן? סתם מישהי שניסתה להתחבר אליי מדברת עם רוצח סדרתי ומסתבר שהיא אחותו ויכול להיות ששניהם עכשיו מחפשים את ג׳ורג׳ בן?!״ אני כמעט צועקת. נמאס לי שהוא חושב שכל המידע הזה לא אפקטיבי בשבילי.
״לא היא. רק סאם״ הוא מסתכל עליי עכשיו.
אני חוזרת לאכול ומתקשה לבלוע. הלב שלי פועם במהירות וזה מצריך אותי לנשום עמוק.
״כל מה שאת צריכה לחשוב עכשיו זה איך את הולכת ליצור קשר עם סאם דאייר״ קייד אומר.
״אני לא עושה את זה״ אני קובעת.
קייד נאנח ועוזב את האוכל שלו כאילו הולך להתכונן למשהו.
״את כל כך קשה, הא?״ הוא מסתכל עליי ומחייך.
״אולי התלמיד התעלה על המורה בכל זאת״ אני מתחכמת והחיוך שלו מתרחב יותר.
״אני אוהב את המחשבה שלך. כמעט מעריץ״ מתוודה וחוזר לאכול.
״תן לי סיבה אחת שבגללה ארצה ליצור קשר עם סאם״ אני אומרת.
״כי גם את רוצה לנקום״ עונה כאילו ענה על שאלה רטורית.
״אתה אומר ׳גם׳ כי גם סאם רוצה לנקום בו?״ אני שואלת.
״כן״ הוא לא מסתכל עליי.
״אבל מה הסיבה שלו?״ אני מסתקרנת.
״למה את חושבת שאת צריכה לדעת כל דבר?״ הוא מתעצבן.
״יודע מה, עזוב. בוא נדבר על משהו אחר״ אמרתי והמשכתי לאכול. לא מסירה ממנו את המבט.
״אפשר גם לשתוק״ מציע.
״למה אתה פה? למה אתה אוכל איתי בכלל?״ אני שואלת והוא משתתק.
ממשיך לאכול, לא מסתכל עליי וקצת מתנשם.
״כל מה שאמרת לי מקודם - לא נכון. הזכרונות האלה שיש לנו מלפני שנתיים היו אמיתיים. היה לך כיף איתי, הרגשת חיבור מסויים״ אני מדברת בשבילו.
הוא עוזב את האוכל שלו, קם ומוציא את האקדח מהג׳ינס ומתקרב אליי. מכוון את האקדח לסנטרי.
״שלא תשכחי לשנייה עם מי את מדברת״ הוא לוחש בכעס.
״אתה יודע״, אני מתחילה להתוודות, ״היית כמו חבר טוב שלי״.
הוא זז אחורה כאילו מתפלא ממילותיי.
״אבל עכשיו אתה סתם בן זונה״ אני מסננת בשקט וממשיכה לאכול מבלי להסתכל עליו.
הוא לא אומר כלום וחוזר למקומו, לוקח את האוכל שלו ויוצא מהחדר. נועל אותי בפנים.

אין לי כל ספק שאני צודקת לגביו.
הקשר שלנו היה אמיתי.
אולי אני יכולה להשתמש בזה נגדו...