עבר מסובך

פרק 28

~נקודת מבט ג׳יימס~
ג׳ני הלכה להביא לי כוס מים ובינתיים נשארתי פה לבד, על הספסל.
אני מקבל הודעה במייל, כתוב שזה מ:
‏sharlottm.11@gmail.com
שרלוט..? היא יצרה איתי קשר.
אני קורא את המייל.

״ג׳יימס, אני בסדר נכון לעכשיו. קייד חטף אותי. אני לא בדיוק יודעת איפה אני נמצאת אבל מחר בבוקר אני אמורה להיות ליד ׳דייליבנק׳ - זה שנסגר לפני כמה שנים. אם תצליח להגיע - אל תתקרב אליי, אני אמורה להיפגש עם מישהו. בינתיים תתרחק מג׳ני! אל תדאג לי יותר מידי..
שרלוט.״

אוי. עכשיו מי יודע איפה קייד מחזיק אותה.
ולא לדבר עם ג׳ני? זה קצת מאוחר מידי.
אולי כדאי שאלך להיפגש איתה בדייליבנק הזה. עם מי היא בדיוק אמורה להיפגש ולמה?
אל אלוהים. עוד קצת מהסיפור הזה ואני אשתגע.
יש לי יותר מידי שאלות וקצת אנשים שיתנו לי עליהן תשובות.

ג׳ני חוזרת עם כוס מים בידה, מגישה לי אותה ומתיישבת צמוד אליי בספסל.
״תודה״ אני אומר ושותה. ״אני באמת מצטערת שאתה צריך לשמוע את כל הדברים האלה, אבל זכותך לדעת הכל. גם אתה קשור לכל זה״ היא מנחמת אותי ומלטפת את כתפי.
״על מה את מדברת?״ אני מבולבל. עכשיו אני גם קשור לכל זה?
״טוב, ברור ששרלוט לא תספר לך, אבל...״ היא מתחילה לספר אך עוצרת.
״אבל מה?״ אני מנסה לזרז אותה.
״תראה, שרלוט הגיעה לפנימייה הזאת מסיבה מסויימת. היא לא רק הילדה החדשה שכולם ישר מתאהבים בה״ אומרת.
אני שותק ומחכה שתמשיך.
״בגלל שאבא שלך רצח את ההורים שלה, היא רוצה לנקום״ מסכמת.
״היא רוצה להרוג את אבא שלי?״ אני שואל ומתחיל להתעצבן.
שתי שאלות עולות לי כרגע; מה לעזאזל קורה פה ואיך ג׳ני יודעת את כל זה?
״אני מניחה שהיא לפחות סיפרה לך על מישהו בשם קייד״ אומרת.
לענות לה שאני מכיר אותו או שזה רק יסגיר אותי?
״סיפרה״ עניתי.
״הוא לקח אותה ושלח אותה לפה כדי שתנקום במוות של ההורים שלה... דרכך״ החזירה.
״איך דרכי?״ אני מכווץ את העיניים שלי מעט במטרה להבין.
היא מסתכלת לי בתוך העיניים ואני יכול להישבע שהיא כמעט מרחמת עליי.
״היא מתכננת להרוג אותך״.

פתאום לא ממש מתחשק לי לפגוש את שרלוט מחר בבוקר בדייליבנק.
-
~נקודת מבט שרלוט~
למחרת בשמונה בבוקר קייד מעיר אותי ומביא לי כוס לשתייה חמה עם קפה בפנים וקוראסון שאוכל בדרך.
״תזכרי, את נוסעת עד למקום שהראתי לך אתמול בתמונות והולכת לטלפון הציבורי הקרוב. רק ב12:30 הוא יצלצל וסאם כבר ידריך אותך״ אומר ואני מהנהנת.

אנחנו מגיעים לתחנת אוטובוס שנמצאת בערך 4 קילומטרים מאיפה שהיינו, וקייד מביא לי כסף.
״חכי,״ הוא אומר לפני שאני יוצאת מהרכב, ״אני אוריד לך את האזיקים״.
טוב שנזכר.
לאכול ולשתות באוטו עם אזיקים על הידיים זה פשוט נורא. הקפה כמעט נשפך עליי והקוראסון בקושי נכנס לי לפה.
״תאחל לי בהצלחה?״ אני מתחכמת, מנסה לשבור את הקרח.
״לא. רק תסיימי עם זה כבר״ מסנן מבלי להסתכל עליי ונוסע משם.
אני מתיישבת בתחנת האוטובוס ובודקת בשלט הקטן שמעל התחנה איזה אוטובוס אמור להגיע.
אני מבחינה באוטובוס יחיד שעובר דרך התחנה הזאת.
יופי, זה יקל עליי. לפחות אני לא צריכה לשבור את הראש על איזה קו לעלות.
אחרי רבע שעה האוטובוס מגיע ואני מתחילה בנסיעה לעבר בית הקפה שנסגר.

בשעה 10:32 בדיוק אני מבחינה בבית הקפה ומסמנת לנהג שיעצור.
אני יורדת בתחנה שבסמוך לבית הקפה הישן ומלחילה לחפש טלפון רחוב קרוב.
יש לי עוד שעתיים עד שסאם יצלצל, מה בינתיים אעשה?
אין עליי טלפון, רק חלק מהכסף שקייד הביא לי.
את שאר הכסף הבאתי לנהג האוטובוס.
אני מתחילה לחפש מסעדה קרובה או חנות בגדים באזור. אם אני צריכה לחכות שעתיים - לפחות אקנה לעצמי משהו.

אני מתחילה להתהלך ברחוב, עוברת ליד כמה ילדים שמשחקים עם כדור. אני תוהה איך החיים שלי נראו כשהייתי בגילם.
אני בקושי זוכרת.
הזיכרון שצרב בזיכרוני היה יום הולדת 8 שלי. היום שבו ג׳ורג׳ הרג את אמא שלי...
או אלוהים.. מאז, כל יום הולדת שלי הפך ליום אבל. לעולם לא אוכל לסלוח על דבר כזה.

ג׳ורג׳ כנראה הגיע עם עוד מישהו באותו ערב, הם דיברו עם אמא שלי על הארגון הזה שאבא שלי היה בו.
ואז הם רצחו אותה.
למה? למה שיבואו לבית שלי, ידברו עם אמא שלי על הארגון הזה, ואז יהרגו אותה?
אני זוכרת שבאותה תקופה אמא שלי רצתה לדעת מה גרם לרצח של אבא שלי. אז היא התחילה לחקור.

עכשיו הכל הגיוני - ג׳ורג׳ רצח את אמא שלי כי הוא גילה שהיא מנסה לדעת מה גרם לרצח של אבא שלי, הוא בטח לא רצה שהיא תגלה שהוא רצח אז הוא ׳טיפל׳ בה.
לעזאזל עם ג׳ורג׳.
זה הגיוני.
אבל פאק..