עבר מסובך

פרק 1

״את זוכרת לא להתחבר לאנשים יותר מידי, כן?״ המנהל שלי שואל אותי. ״כן״ אני עונה בביטחון ונכנסת לג׳יפ השחור הגדול.
אנחנו מתחילים בנסיעה.
אחרי שעתיים וחצי, הנהג הפרטי שלי מגיע לפנימייה יוקרתית הרחוקה מגבולות המדינה. לשם שולחים את כל הילדים הכי עשירים מכל רחבי העולם כדי ללמד אותם בצורה הכי גובהה וקשה שאפשר.
״נתראה כשנתראה״ הנהג הפרטי שלי אומר לי ואני מסתובבת אליו בחיוך. ״נתראה כשנתראה״ אני מחזירה וסוגרת את דלת האוטו עם שתי המזוודות שלי.
אני מתקרבת לפנימייה הענקית ומישהי בשמלה פרחונית עד הברכיים מגיעה אליי בהתנשפות. ״כל כך מצטערת על האיחור, עכשיו השעה 10:30, נכון?״ היא שואלת בלחץ. אני מתסכלת בשעון שעל ידי, בדיוק התחלפה הדקה ל-10:30. ״בדיוק הרגע עשר וחצי״ אני עונה. ״הו יופי!״ היא נושמת לרווחה. ״המנהלת לא אוהבת שמאחרים... היא מאמינה בלהקדים לפחות חמש דקות לפני כל דבר״ היא ממשיכה ואני מהנהנת. טוב לדעת מול מה אני הולכת לעמוד.
שתינו נכנסות למבנה ואני מבחינה באולם ענק, מכל צדדיו ישנן מדרגות המובילות לחדרים שונים.
בסוף האולם הענק משטוררת קבלה ששם נרשמים לפנימייה.
״נירשם קודם, אני אעשה לך סיור בחדרים המיוחדים ולבסוף נגיע לחדר שלך. בינתיים אני אקרא לעוזר האישי החדש שלך, הוא יקח לך את המזוודות לחדר״ אותה נערה אומרת ואני מתקדמת לדלפק.
״שלום, אני שרלוט מארס, באתי להירשם לפנימייה״ אני אומרת. ״כן כן, חיכינו לך. כל הרישומים כבר נעשו. הנה,״ האישה בקבלה אומרת ומגישה לי מפתח, ״זה המפתח לחדר. הוא בקומה 38״. ״תודה״ אני אומרת ולוקחת את המפתח.
״אני ג׳ני, דרך אגב״ אותה נערה שליוותה אותי אומרת ומושיטה את ידה לעברי. שתינו לוחצות ידיים והיא מתחילה בסיור.

״זו הדלת לבריכה הפנימית. יש כאן ג׳קוזי, בריכה אולימפית, סאונה יבשה וסאונה רטובה, מכונות שיזוף וארון מגבות ענק״ ג׳ני מובילה אותי לבריכה ואני מרימה גבה. המקום יותר ענק מאולם אירועים של הארמון הכי גדול בעולם. זה פשוט מקום עצום!
אנחנו עוברות לחדר אחר, ׳חדר הקזינו׳, כך הם קוראים לזה.
״ביליארד, משחקי קלפים... אני לא מתמחה בכל המשחקים אבל יש כאן הכל. הילדים קוראים למקום הזה ׳מיני לאס ווגאס׳. הם מהמרים על הכל״ היא מסבירה. מולי ניצבים שולחנות עם מימדי ענק, כדורי ביליארד, קלפי משחק, רולטות מכל מיני סוגים... עכשיו אני מבינה למה מכנים את המקום ׳מיני לאס ווגאס׳.
שאר החדרים המיוחדים פחות חשובים ולעיתים נדירות הילדים נכנסים לשם, כך ג׳ני אומרת. אך בכל מקרה היא מראה לי אותם.

אחרי שעשינו סיור במשך חצי שעה בין כל החדרים וכיתות הלימוד, היא סופסוף מובילה אותי לחדרי.
״אשאיר אותך לבד לבינתיים, תסדרי את כל הדברים שלך. מחר ניפגש בבית הספר. אל תאחרי! מתחילים את יום הלימודים בשעה תשע בדיוק״ ג׳ני אומרת לי ואני מהנהנת. ״אני אשלח לך בהמשך את מערכת השעות בטלפון. השארת את הפרטים בדלפק, נכון?״ היא שואלת. ״האישה שם אמרה לי שכל הפרטים כבר ניתנו לה.. אז אני מקווה שכן״ אני עונה והיא מהנהנת ויוצאת מחדרי.
סופסוף אני יכולה לנשום לרווחה.

אני מתקשרת למנהל שלי.
״התמקמת כבר?״ הוא שואל בקרירות. ״כן. מחר אני אכנס לכיתה ואתקרב אליו כמה שיותר״ אני עונה. ״מצויין. אל תשכחי לשאול על העבר שלו״ הוא מציין. ״כמובן״ אני עונה שוב.
אחרי שיחה קצרה אני מנתקת והולכת לתפוס לי שינת צהריים קטנה.

{לפני 8 שנים}
״מזל טוב!!״ כולם צועקים לכבודי ומוחאים כפיים. ״ועכשיו, תכבי את הנרות ותביעי משאלה״ אמא שלי אומרת מאחוריי בהתרגשות.
׳הלוואי... הלוואי ושהכל היה טוב. בלי בעיות׳ אמרתי בלב ומיהרתי לכבות את הנרות. כולם מוחאים לי כפיים ואז אנחנו שומעים דפיקות בדלת.
אמא שלי ממהרת לפתוח ומול עיניי כולם מתגלים שני אנשים בחליפות שחורות.
״משפחת מארס?״ אחד מהם שואל. קולו טיפה מחוספס וצרוד. ״כ..כן״ אמא שלי עונה בלחץ. ״אנחנו מחפשים את ספנסר״ אותו אחד אומר ואמא שלי מופתעת למשמע השם. ״אני קמה ממקומי ומתקרבת לאמא שלי. ״מה הם רוצים מאבא?״ אני שואלת בשקט, אך היא לא עונה לי.
״הוא לא איתנו כבר שנה וקצת...״ אמא שלי אומרת לשני האנשים בחליפות. השניים מחליפים בניהם מבטים, הם מופתעים למשמע החדשות.
״את במקרה יודעת על ארגון בשם ׳זוית העין׳?״ הוא שואל את אמא שלי ואני מרימה גבה בשאלה. ״לא, למה״ היא ממהרת לענות. ״בעלך היה חלק מהארגון הזה במשך 7 שנים... הוא לא סיפר לך שום דבר?״ האיש מופתע. ״לא..״ אמא שלי מתקשה לדבר. היה נראה שהיא מופתעת מכל הנושא ובאמת לא ידעה דבר.
״בואי, חמודה״ סבתא שלי מתקרבת אליי ולוקחת אותי הצידה. ״זו שיחה למבוגרים״ היא ממשיכה ולוקחת אותי לחדר, מעסיקה אותי בדברים אחרים.

״אולי תראי לי את המשחקים שלך?״ סבתא שלי שואלת אותי בחיוך וסוגרת את דלת החדר. אני מתקדמת אל פינת המשחקים ומוציאה משם את כל משחקי הקופסא והבובות שלי. ״זאת דייזי,״ אני מרימה בובת צמר בצורת ארנב, ״היא איתי מאז שהייתי קטנה״ אני אומרת ומגישה אותה לסבתא שלי. ״כן אני זוכרת! ההורים שלך התלבטו אם לקנות לך את הבובה הזאת או בובה אחרת. כשהיית קטנה מאוד אהבת אותה״ היא מספרת ואני מעלה חיוך על הפנים.
לפתע שתי יריות נשמעות ברחבי הבית וצרחות מכל הכיוונים.
״מה קרה??״ אני נלחצת וממהרת לצאת מהחדר. ״לא לא, אל תצאי. תחכי כאן״ סבתא שלי אומרת ויוצאת, משאירה אותי שם בחדר עם כל השאלות בראשי. ליבי החל לדפוק במהרה ועוד צרחות וליחשושים ממלאים את הבית. יש לי כל כך הרבה שאלות. ואני כל כך רוצה לצאת מהחדר.
אני פותחת בזהירות את הדלת ומתקרבת אל דלת הכניסה.
אני מבחינה באמא שלי. על הרצפה.