אחי הגדול

טביעת אצבע -פרק 28-

כמה ימים לפני
נ.מ אוהד-
"אני לא מאמין! דבר אחד ביקשתי ממך לעשות וגם אותו לא עשית טוב!? אתה פשוט כישלון!" צעקתי על גלעד, שלא ניקה את טביעות האצבע שלי מהנשק ואני משער שמחר ידעו כבר שאני חי.
"אני מצטער.." הוא לחש.
"יש לך על מה להצטער! הרסת את הכל!" צרחתי.
בום.
"אחח..." גלעד התקפל כשיריתי לו בכתף, עונש.
"אוהד מה קרה לך... אתה היית בן אדם טוב.. עד שהצטרפת אליהם.."

"אני הייתי בן אדם טוב, עכשיו אני לא, זה לא אמור לעניין אותך חצוף!"

"מה העניין פה?! מה אתם צועקים אנשים מתכננים דברים!, חובש בוא תחבוש אותו שלא ימות לנו פה אנחנו צריכים את גלעד" דורון צרח על שנינו וקרא לי לבוא לאולם.

"תשמע, אנחנו נורא קרובים להשתלטות על פלסטין, עוד מהלך קטן ונפיל את הממשלה וסוף כל סוף היא תהיה ממלכת ערב" דורון אמר לי.
"אבל יש בעיה.."
"אין בעיה" דורון קטע אותי, "הקטע הזה שהוא השאיר את הטביעת אצבע שלך? זה רק מחזק אותנו, מפחדים מאיתנו ויפחדו כשיגלו אותך וידעו שאתה איתנו הוסיף.
"אני לא יודע, אני חושב שעדיף שנעשה מהלך יותר גדול ואז נבטיח את ההשתלטות" היססתי מעט.
"אני יודע מה תעשה"
"מה?"
"תרצח את החבר של אחותך ותשאיר סימן שזה אתה"
הנהנתי ושתקתי.

'אני בבית חולים, לובש חלוק של רופא וכיסוי פה על צווארי.
אני מסתכל מסביב, יש עוד ארבעה רופאים חוץ ממני ועל כיסא היולדות יושבת.. יולי ולידה עומר.
הסתכלתי על ידיי, המחזיקות תינוקת קטנה ועל הרופא שלידי שהחזיק תינוק קטן.
בחלון ראיתי דמות, לא מבין מי זאת.
התקרבתי מעט כדי להסתכל עליה וראיתי את דורון, עיניו שחורות לגמרי, ללא לבן וללא אישונים.
שיערו מבולגן ופניו מבריקות מזיעה.
"Killer"
"Killer"
"Killer"
הקול הדהד בראשי, הוא לא היה אחד, היא היה כמה קולות. זיהיתי את חלקם, לצערי.
יולי.
דורון.
עומר.
ההורים שלי.
ללא רצון, ביחד עם התינוקת, התקדמתי לשולחן המנתחים, הצמוד למיטה שיולי שוכבת בה.
הסתכלתי על הדברים שהיו שם; תרופות, מזרקים, משחות, סכינים.
ניסיתי לעצור את עצמי.
ניסיתי.
כל כך קשה.
אני מצטער.

לקחתי את הסכין, הסתכלתי על הילדה.
העברתי אותו על בטנה, כמו שחותכים בלידה.
דם.
העברתי אותו על הפנים.
דם.
על הרגליים.
דם.
יולי ניסתה לדבר, היא צרחה, וגם עומר שניסה להרביץ לי, אבל אני בלתי נראה, הוא הרביץ לאוויר.
לא שמעו כלום.
כולם ניסו לעצור אותי.
מאוחר מידי.
התקדמתי לילד.
מאוחר מידי.
התקדמתי לעומר.
מאוחר מידי.
התקדמתי לרופאים.
מאוחר מידי.

התקדמתי ליולי.
מאוחר מידי.

דם, בכל מקום, דם.
הלכתי לחלון, פגשתי את הדמות ההיא.
דורון.
התקדמתי אליו.

מאוחר מידי.'

קמתי מהר, גופי היה דרוך ומזיע, פניי היו מבועתות ודמעות ירדו מעיניי.
"זה רק חלום, זה רק חלום" לחשתי לעצמי בשקט, כמעט ללא קול.
לפתע שמעתי קול של בכי מאחד הכלובים שבהם החזקנו את הבני ערובה, איפה שאני הייתי פעם.
התקרבתי אליו, וראיתי ילד קטן, אולי בן 4, יושב שם מורעב, עם צלקות של מכות טריות מדורון כנראה, זה היה נראה שדמעותיו כאבו לו.
הוא בכה בכי מריר, שהזכיר לי את היום שסיפרתי ליולי על ההורים שלנו והתקרבתי אליו.
לא מאוחר מידי, אף פעם לא מאוחר מידי.

-"בבקשה אל תעשה לי כלום" הילד לחש כשראה שהתקרבתי אליו.
"אני לא אעשה לך כלום, מבטיח" לחשתי לו חזרה, "איך קוראים לך?"
-"רוי"
"היי רוי, אני אוהד"
-"אתה תרביץ לי עם מקל מברזל?"
"לא, ממש לא" גיכחתי והתיישבתי לידו, כשהסורגים מפרידים בינינו.
-"אז מה אתה עושה פה?"
"יושב, כמוך"
-"אתה לא אמור לשבת פה אתה חופשי אתה אמור ללכת אני יושב כי אני כלוא פה"
"אתה מאוד חכם יחסית לילד קטן"
-"אני לא ילד קטן אני בן חמש וחצי"
"אוקיי רוי, איך הגעת לפה?"
-"הגבוה הזה נכנס לבית שלי וירה בהורים שלי ובאחי הגדול, הם לקחו אותי" אמר ושמתי לב לקול השבור שלו.
"לפני כמה זמן זה קרה?"
-"שנה שעברה"
"וואו אוקיי"
-"אחי הגדול צעק להם 'קחו את אח שלי תהרגו אותו רק לא אותי', ובגלל זה אני בוכה, כל יום, אחי בגד בי.."
"אני גם איבדתי משפחה אתה יודע?"
-"באמת?"
"כן, ההורים שלי נפטרו"
-"אין לך אחים?"
שוב, שתקתי.

הבוקר הגיע ואיתו גם הצעקות הקבועות של דורון על הבוקר. לא הקשבתי לו, חשבתי על הילד הקטן הזה, ועל מה שהוא אמר.
אני צריך ללכת לראות אותה.
הרגשתי סטירה חזקה בלחי שלי, הסתכלתי קדימה ודורון היה עם פרצוף אדום וכועס.
"אני צריך ללכת" אמרתי לו בקול סמכותי ועקשן.
"יש עלינו תוכנת קול שהצבנו עליך, אם תגיד משהו אחד לא במקום אנחנו נפוצץ אותך עם החומר נפץ שבלעת" אמר והנהנתי.
לפני חמש שנים, כשהצטרפתי אליהם, הכריחו אותי לבלוע כדור שבו מכשיר איתור, מכשיר שמיעה וחומר נפץ המחובר לשלט שדורון מחזיק בו, אם הוא לוחץ על אחד הכפתורים הנכונים אני מתפוצץ, כיף.
נסעתי המון, המון זמן, מעזה עד לצפון לבית הקודם שלי לוקח בערך 7 שעות אבל לקח לי יותר, לא הייתי שם במשך חמש שנים ושינו כל כך הרבה.
חניתי בבית שלי, כבר לא שלי.
ראיתי מכוניות, התפללתי שזה הם ולא עברו לפה אנשים חדשים.
החלטתי לשים כובע גרב וצווארון רק כדי שלא יזהו אותי.
שמתי בצבע תכלת בהיר וצהוב בוהק, לא ממש מתאים אבל לפחות שלא יראה מאיים
יצאתי מהאוטו והתקרבתי לבית, אבל לא נכנסתי אליו.
התקרבתי לחלון הגדול שהשקיף לסלון והם היו בסלון.
יולי, עומר והילדים שלהם. של דורון.
הילדים ראו בובספוג בטלוויזיה ויולי בכתה לעומר על הכתף.
היא אמרה לו כל מיני דברים שלא הבנתי, אז החלטתי להיכנס.
דפקתי על הדלת.
חיכיתי שנייה, עוד אחת ועוד אחת.
היא פתחה.
יולי שלי.
היא הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה.
היא מלמלה משהו לא מובן,שאלה אם אני צריך משהו או משהו כזה...
רגע אחרי זה עומר הגיע ונעמד מאחוריה.
הוא היה עצבני ונסער וכשהסתכלה עליה היא לא סתם בכתה, היא הייתה נורא עצבנית.
אני רוצה לדעת על מה.
"אתה צריך משהו אחי?" עומר אמר לפתע והנהנתי בראשי.
באתי להוריד את הברדס שהם יראו שזה אני, אבל אז ראיתי על שולחן המטבח תמונות שלי ושל יולי, שרופות וקרועות.
ואז הבנתי.
היא כועסת עליי.
השרשרת הייתה על השולחן, השרשרת שהבאתי לה שנה אחרי שאמא ואבא נפטרו, ולידה היה עוד 4 שרשראות כאלה עם מכתב.
ברחתי משם. אני לא יודע למה, ברחתי משם.

לאחר בירור מעמיק ונחמד, הבנתי שדורון גנב לה את השרשרת, עשה העתקים ורשם לה ברכה נחמדה-
'אימוש ואבוש לא גרים בתוך שרשרת.
תתגברי כבר, תינוקת'

כוס אמ עמק ערס שלו תינוקת.
שדורון יחכה ויראה מי התינוקת.