אחי הגדול

אשמה -פרק 22-

נ.מ אוהד-
המחבל ההוא שמדבר בעברית, שהבנתי ששמו דורון, יצא למשך כמה שעות מהמקלט ההוא ששומרים אותנו בו וחזר כשהוא לבוש במדי צה''ל ובזר פרחים 'מנחם'.
"כנראה שהזונה הקטנה שלך סופסוף קלטה את מה שעשינו לה" דורון נכנס וזרק עליי את הזר פרחים ההוא, אמר לי בלעג.
"מה עשיתם לה?" שאלתי

"אנחנו? לא עשינו לה כלום, זה הכל באשמתך"

"מה באשמתי?"

"אם לא היית מבקש להפסיק את מעשינו באחותך היינו מפסיקים, רק בגלל שביקשת להפסיק המשכנו"

"ו..."

"ובגלל הבקשות שלך היא בהיריון ממני, אני הולך להיות אבא, איזה כיף לי" אמר וחיוך גדול עלה על פרצופו, חיוך גדול ומתגרה.
למרות הרעב והכאבים, בלי לחשוב פעמיים קמתי מהרצפה הקפואה ודפקתי לדורון אגרוף בלסת, שגרמה לו ליפול על הרצפה.
נעמדתי ואיך שבאתי לתת לו בעיטה בצלעות שתגרום להן להישבר שמעתי דריכת אקדח ומיד אחריה הרגשתי אותו נצמד לרכה שלי, הקנה של האקדח ליטף את שיערי.
בום.

נ.מ יולי-
"עומרר תביא לי מים ומקופלת ובמבה" צעקתי לו בזמן שישבתי על הספה רואה בובספוג.
אני ועומר 9 חודשים ביחד ואנחנו כבר מתנהלים כמו זוג נשוי פלוס היריון וזה פשוט קורע.
עבר 4 חודשים מאז שגילינו שאני בהיריון, וזה אומר שאני בסוף חודש רביעי וצמחה לי בטן קטנה, ולמרות שאני יכולה עדיין לעשות הכל אני מסנג'רת את עומר בלי סוף.
אחרי פחות מדקה עומר הגיע בריצה עם חבילת מקופלת, בקבוק של חצי ליטר מים ו3 במבות.
"את בסדר הילד בסדר למזוג לך מים להביא מדחום לשים מזגן שלט משהו?!?" עומר נכנס להתקף פאניקה רץ לעברי עם כל החטיפים ובסוף נפל על התחת.
הוא לא יודע להתמודד עם נשים בהיריון למרות שיש לו עוד 4 אחיות שקטנות ממנו ב13 שנים ועוד המון בני דודים, והוא היה נוכח בהיריון של כולם.
התחלתי לפרוץ בבכי מתגלגל שחשבתי שהתינוק יצא מתוכי בעוד שנייה ועומר הזעיף פנים וישב לידי, ראינו ביחד בובספוג ואכלנו חטיפים ועומר ליטף לי את הבליטה הקטנה שיש לי בבטן ולפעמים גם רכן קדימה לנשק אותה כשלפתע..
"מה זה מה עשיתי מה קרה משהו לו מה מה עשיתי?" עומר נבהל וקפץ ממקומו.
"תירגע פרנואיד שלי, התינוקת בעטה" צחקתי והוא הזעיף פנים, "מאיפה לך לדעת שזאת היא ולא הוא?!" שאל בטון כועס אבל ציני.
"ממתי שהחלטנו שאנחנו משאירים את מין התינוקת בסוד עד הלידה".
"שיהיה, אני אומר שזה בן"
"ואני אומרת שזאת בת"
"בן"
"בת"
"בן"
"בת"
דפיקת דלת עצרה לרגע את הוויכוח ועומר קם לפתוח את הדלת וחנה אימו עמדה בפתח, עם עיניים אדומות ונפוחות מלאות דמעות.
"אמא, הכל בסדר?" עומר שאל בקול מלא דאגה ואני קמתי אליהם וחיבקתי אותה, מחאת סקרנות לדעת מה קרה.
"זה.. יוסי.. הוא נפטר, המחלה ניצחה אותו" היא אמרה לפתע, רציתי לשאול מי זה יוסי, אבל משהו בי אמר לי לשתוק.
הצצתי בעומר, שהיה נראה בשוק, ופניו נהיו חיוורות, אז נזכרתי..
עומר סיפר לי שלחבר של חנה קוראים יוסי, ושהוא חולה במחלת הסרטן. יוסי הוא החבר של אמא שלו. אחרי שההורים שלו התגרשו, כשהיה בן 3 והוא לא בקשר עם אבא שלו.
רציתי לחבק את עומר בנוסף, אבל הדמעות שלא הפסיקו לרדת מעיניו של חנה בישרו לי לא לעזוב אותה.
התיישבנו בסלון, וחנה סיפרה לנו שהוא לא רוצה לעשות הלוויה, כי הוא נוצרי, והוא ביקש לשרוף את גופתו וביקש מהבן הביולוגי שלו- שהוא בן 26 לפזר את האבק.
"יולי תעלי למעלה" עומר אמר
"אבל.."
"תעלי פאקינג למעלה!" הוא צרח ומיהרתי לעלות לחדר. לא הסכמתי לבכות, לא בגלל עומר. לא הסכמתי לבכות בגלל עוד מוות, אני צריכה להישאר חזקה, עומר נשאר חזק בשבילי ואני אשאר הפעם חזקה בשבילו, זה תורי להיות פה בשבילו.
יולי וחנה נשארו למטה בסלון לדבר, במשך כמה שעות טובות, ואני הרגשתי את עצמי נרדמת בין הסדינים החמימים. אני לא יודעת אם זה בגלל השעות שינה הדפוקות שלי או בגלל ההיריון, אבל אני עייפה בשעה שבע בערב, אז נתתי למחשבות לנצח והכנסתי אותן לתוך החלומות שלי.

נ.מ אוהד-
"כוסאעמק!!" צרחתי תוך כדי שהחיילים מנסים לשלוף את הכדור מהכף רגל שלי, שבמקום לירות לי בראש המחבל ירה לי לתוך הכף רגל ועל הדרך ניפץ לי כמה עצמות.
"תסתום כבר זה מה שיש לנו פה אין לנו חומרי הרדמה" אמר אחד מהחיילים והצביע על הערכת עזרה ראשונה הרגילה, זאת שיש לכל אחד בבית, עם זה הם מטפלים בי.
'עוד מעט זה בחוץ, עוד מעט זה בחוץ, עוד מעט זה בחוץ'- ניסיתי להעביר את המשפט הזה בראש שלי, לשווא, אז התחלתי לחשוב על יולי וזה ריפא ממני את כל הכאבים.
מה איתה? היא שמרה את התינוק? זה בן או בת? אני דוד? עבר 4 חודשים מאז שיולי נכנסה להיריון מהדורון הזה והמחשבה הזאת לא יוצאת לי מהראש.
אני לא יודע מה להגיד.
מה אני אגיד כשאני אראה אותה? אם אני אראה אותה?
כל כך הרבה אשמה.
אני גרמתי לה לסבל, טוב, ליתר דיוק החבורת זונות מסוג מחבלים האלה הם גרמו לה, אבל אני התגרתי בהם.
זה הכל באשמתי? באשמתם?
מחשבותיי ניתקו אותי מהמציאות וכשאני מתחיל לחזור אל העולם הזה אני שם לב שהחיילים הוציאו לי כבר את הכדור מהברך והספיקו לעצור לי את הדם עם חוסם עורקים וכמה תפרים ותחבושות.
אולי נתקעתי פה, אבל נתקעתי פה עם האנשים מהסוג הכי מיוחד שיש.
אבל הם לא יולי.
יולי.