אחי הגדול

החטיפה -פרק 16-

נ.מ אוהד-
התעוררתי בתוך משאית, אני ושאר ששת החיילים שכבנו על הרצפה, הם עדיין מעולפים ואני התעוררתי. שרוול בד עם חומר הרדמה צמוד לי לפה והייתי עירום. זאת אומרת, לא עירום לגמרי, הייתי עם בוקסר שחור וגרביים שחורות. השעה הייתה מאוחרת, ראיתי את זה מהסורגים של המשאית, הייתי עייף מהחומר הרדמה, כל תזוזה שלי גרמה לי להתעלף, עד שאחד המחבלים שם לב לזה ובעט לי הראש כל כך חזק שאיבדתי את ההכרה, שוב.
התעוררתי יושב על הספסל שבצד המשאית, שהפעם היא עצרה, מופתע לגלות ששאר החיילים מנסים לטפס על הסורגים של המשאית, בועטים בהם שוברים אותם מה לא, הם עושים הכל. אני? אני ישבתי, מאוכזב מעצמי וכועס, כל כך כועס, הסתכלתי החוצה ולא ראיתי אף אחד מבחוץ, חוץ מכתם דם על האדמה. אבל יכולתי להרגיש שיש שם מישהו מסתכל עליי באותה הצורה שאני מסתכל החוצה. לפתע המשאית החלה לנוע ושאר החיילים מטפסים על הקירות בניסיון להימלט ורק אני, יושב, מאוכזב מעצמי, מה קורה עם יולי כרגע? היא יודעת מה קורה פה ומה קרה לי? היא דואגת לי? היא חושבת עליי?

נ.מ יולי-
קמתי בבוקר כשעומר מחבק אותי, עדיין ישן, הייתי עם החולצה שלו שהייתה עליי כמו שמלה, כי לא מצאתי פיג'מה אחרת בלילה, אחרי.. הסיוט הזה. הלכתי לשטוף פנים ולצחצח שיניים כשלפתע הרגשתי זוג ידיים מחבקות אותי מאחורה. "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אני אשאר איתך גם עוד אלפי לילות עד שיעברו לך הסיוטים האלה" אמר ואני נאנחתי, זאת אומרת, אני רוצה שעומר ישאר איתי אבל אני לא רוצה להיות תלויה באחרים עם הסיוטים האלה, אני רוצה שאוהד יחזור ושהוא יהיה איתי פה לשמור עליי.

נ.מ עומר-
יולי ממש מפחדת, היא יושבת כל היום על הספה, מסתכלת דרך החלון. מהחות יש קיץ, המזג אוויר חמים אבל אני יודע שבמחשבות של יולי הכל גשום וקודר. הטלפון שלה מוטען ולא מוכנה לתת לסוללה להיגמר, היא לא רוצה שתפספס את הטלפון מאוהד שיתקשר אליה, אם הוא יתקשר בכלל, לטענתה.
אני ממש דואג לה, היא מפחדת מאוד, היא כל היום באותה תנוחה על הספה לא זזה, היא לא מוכנה לאכול, לשתות, לדבר. פנו אליה כמה שוטרים שביקשו ממנה לעשות לו הלוויה ריקה (שזה אומר לקבור כלום באדמה, הלוויה ריקה) והיא פשוט העיפה את השוטרים מהבית, היא השתגעה, אני דואג לה.

נ.מ אוהד-
אני והחיילים תקועים בתוך ביתן מטר על מטר, לידנו בקבוק מים רבע ליטר לכל יום, ובונזו בקערה, כן כן בונזו, אוכל לכלבים.
כל יום לוקחים אחד מאיתנו ומענים אותו, כשהראשון חזר ראינו הצלפות שוט מהבטן והגב שלו ודימומים מההצלפות, כשהשני חזר חישמלו אותו אבל לא מספיק כדי להרוג בן אדם, אלא רק לגרום כאב. ככה כל יום שעבר עינו את כל ששת החיילים אך כשהגיע התור שלי דילגו עליי וחזרו לראשון, כבר חודש שזה ככה, מדלגים עליי, וככה אני יודע שמתכננים לי משהו גדול.

נ.מ יולי-
ה18 לינואר הגיע, וכך גם היום הולדת שלי, אני בת 17 היום, יאי, כיף.
הגעתי לבית ספר כרגיל, כמובן שהתלמידים לא יודעים שאח שלי נחטף אז הם עשו לי מסיבת הפתעה בכיתה, ואני התחלתי לבכות בכי מריר, אני חוגגת יום הולדת בלי אח שלי, ובלי ההורים שלי.
התחלתי ללכת לכיתת מדעים כשהגיע שיעור ביולוגיה ולפתע הגיע תום, ילד מכיתה יא'4, והתחיל לדבר איתי, יותר נכון להתחיל איתי.
לא כזה זרמתי איתו עד שהוא התחיל לנסות לנשק אותי, השיעור התחיל אז לא ראיתי אף אחד שיעזור לי כשלפתע רכב שחור גדול הופיע לידנו ועומר יצא ממנו במהירות. "חתיכת בן זונה" צעק תוך כדי שהוא תופס לתום בצוואר ומרים אותו באוויר עם יד אחת כאילו שהוא במשקל נוצה. "עומר תוריד אותו אני מסתדרת!" צעקתי, "אני ממש רואה איך את מסתדרת יולי לכי מפה תני לי לסדר את העניינים פה" עומר אמר תוך כדי שהוא מוריד את תום ונותן לו אגרוף שמעיף אותו לרצפה, אני נשארתי פעורת פה ותום דימם מהאף, חצי מעולף.
התחלתי לברוח, למה כל זה חייב לקרות ביום הולדת שלי? רצתי הביתה כשרכב שחור גדול, בדיוק כמו של עומר עצר לפניי ולא נתן לי ללכת, "תעזוב אותי עומר!" צעקתי כשנפתחה דלת המכונית, אבל לא עומר יצא ממנה, אלא בחור גדול עם מסכת הוקי, יצא ממנה, תפס אותי וזרק אותי לתוך האוטו, ומהחבטה בראשי איבדתי את ההכרה.