אחי הגדול

5 years -פרק 27-

נ.מ יולי-
"גאי! תרד למטה!" צעקתי לגאי, הבן שלי ושל עומר.
"טוב אמא רגע חכי אני בא מבטיח" הוא החזיר לי.
לפני 5 שנים, הייתי בהיריון מההוא שחטף אותי ואמרו לי שיש לי תאומים בבטן.
בלידה, גילינו שיש לנו בן ובת, מלודי וגיא.
"אמא אפשר סוקולד לדרך? זה דרך מאודד ארוכה ואני לא יכול לסרוד בלי סוקולד כל כך הרבה זמן" שאל וגיכחתי,
"גיא אנחנו נוסעים לאסוף את מלודי מסבתא חנה, היא גרה חצי שעה נסיעה מפה"
"מהה חצי סעה נסיעה זה יותר מידי אני לא אסרוד" צעק והלבשתי לו את המעיל. בכל זאת, פברואר עכשיו.

"אמא מתי מגיעים, אמא מתי מגיעים, אמא מתי מגיעים, אמא מתי מגיעים, אמא מתי מגיעים"
-"גיא הרגע עלינו לאוטו"
"בסדר אבל מתי מגיעים"
אוחח הילד הזה יכול לשגע אותי
"שלוםם" עומר אמר כשנכנס למושב לידי ונשק ללחיי.
"אבא מתי מגיעים"
-"ילד יפה שלי הרגע עלינו לאוטו"
"בסדר אבל מתי מגיעים"
"אוחח" אני ועומר נאנחנו ביחד, פשוט מקרה אבוד.

"אמ.. שמעתי משהו.." עומר אמר בקול חלוש, פחות מלחישה, כאילו נזהר ממשהו.
"מה קרה?" שאלתי, גם אני בלחישה זהירה.
"זה בקשר אליו" אמר ועצרתי בבת אחת את האוטו ליד הבית של חנה, אמא של עומר.
"גיא אתה יכול לרדת הגענו" הערתי את גיא, כי ברור שהוא ישן.
"מה..? ישש!" קול ישנוני לחש ותוך שנייה קפץ למתלהב וגיא צא מהאוטו, בריצה.
"מה שמעת עליו?" שאלתי בקול חלש ומאיים.
"אני חושב שעדיף שאת תראי בעצמך, כי אם אני אגיד לך אני אצטרך להשתמש באמצעי הגנה, לא מהסוג האהוב עליי" קרץ לי ויצא מהאוטו, משאיר לי את הטלפון שלו פתוח על סרטון ביוטיוב.
הפעלתי אותו והתחלתי לצפות-

'סערה ברשת-
לוחם צה''ל לשעבר, הנחטף במבצע צוק איתן לפני כחמש שנים עם עוד שישה לוחמים, אותר עם טביעת אצבע על נשק גרעיני של כנופיית מחבלים משוחררים בעזה.
הטביעת אצבע על הנשק החם מצאה את זהותו, לוחם צה''ל ששירת בגולני, אוהד כהן.
אף אחד לא יודע אם זאת רוחו, או הגורל האכזר הנפל עליו. וכרגע- מיקומו ומיקום החטופים האחרים עדיין לא נמצא.
ננסה להשיג מידע ממשפחתו הנותרת-
אחותו, יולי כהן ובן זוגה נצפו הולכים ללא דאגות, למרות כל האשמות אחיה הבכור, שכעת מחבל פעיל.'

הרגשתי את לחיי מאדימות ואת אוזניי מוציאות עשן.
הוא חי?!
הוא חי והצטרף למחבלים?!
אוהד
אחי הבכור
נטש אותי, נטש את כולם.
לטובת מחבלים.
הוא גרם לי לצאת משפיותי, הוא גרם לי להיכנס לדיכאון.
הוא המשפחה היחידה שנשארה לי, והוא עזב אותי.
לאט לאט הכעס הפך לבכי, בכי מריר וכואב.
ישבתי, עדיין במושב הנהג, רגליי מקופלות לחזהי ופניי נכנסות בתוך ידיי.
הדמעות שרפו לי, גופי כאב, הרגה אותי המחשבה שאוהד כזה, לא, הוא לא כזה.
"אמא את בסדר?" מלודי שאלה אותי. הרמתי את הראש וראיתי את כולם, עומר והילדים, יושבים באוטו ובוהים בי. כמה זמן בכיתי?
"כן יפה שלי, הכל בסדר, אני רק צריכה שאבא ינהג קצת" אמרתי למלודי ועומר הנהן בהבנה ויצא מהאוטו וכך גם אני.
עומר הצמיד אותי לאוטו מאחורה כששנינו עברנו אחד ליד השנייה, התקרב אליי ואמר "תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, את לא בוכה, אני לא מוכן לראות אותך בוכה, אני לא מסכים לך לבכות. אנחנו נעשה הכל, הכל ביחד עד שניקח אותו חזרה אלינו, אפילו אם נצטרך לעשות את זה בכוח ויש לי קשרים לעשות את זה, אחרי שנחזיר אותו תוכלי להביא לו כאפה יפה ומצלצלת, הכל יהיה בסדר"
"אמרת לי את זה גם לפני חמש שנים, כשהוא רק נחטף, ואמרת לי את זה כשנכנסתי להיריון עם הקטנים ואמרת לי את זה בהלוויה ואוהד עדיין לא חזר אליי, למה שאני אאמין לך? הכל לא בסדר, ולא יהיה בסדר", מלמלתי את המילים האחרונות, אבל אני בטוחה שעומר שמע אותם.
"אמרתי לך את זה אז, הבטחתי לך, זה לא שלא קיימתי, אלא את לא נותנת לי לקיים"

"אני לא נותנת לך לקיים?"

"כן את, את לא מחייכת מספיק, את עדיין עסוקה עם השיחה חזרה, את צריכה להבין יולי יפה שלי, להבין שהוא יחזור רק כשתרפי. וכשתרפי ממנו סופסוף, הוא יפתיע אותך מכל הכיוונים."

"איך אני אדע שאתה לא משקר סתם כדי להפסיק עם הדרמות שלי?"

"כי אני אוהב אותך, וכשאוהבים לא משקרים,
בטח שלא כשהאהבה של החיים שלי בוכה לי מול הפנים וגורמת לי לרצות לבכות גם"

הוא ניגב את אחת מדמעותיי השורפות והמגע החם שלו ריכך לי את הכאב, אני אוהבת אותו, אבל אני לא יודעת איך להרפות.
הנסיעה חזרה הביתה הייתה שקטה, לא מהשקט המביך הזה, אלא מהשקט הזה שאני מודה שהוא קיים, מהשקט הנעים והרגעי הזה, השקט של המחשבות. ולאט לאט, נכנסתי לשינה עמוקה.

קמתי בחדר שינה העצום שלי ושל עומר, אנחנו גרים ביחד כבר חמש שנים.
שמתי לב לשמלה הלבנה שאני לובשת, לא שמלה של חתונה אבל לא שמלה פשוטה- מושלמת. (תמונה למעלה)
כנראה עומר החליף לי אותה כשישנתי.
על כל השמיכה והרצפה היו עלים אדומים יבשים בעלי ריח משכר והתאורה הייתה מעומעמת.
הנרות שפוזרו לאורך החדר האירו אותו באווירה רומנטית ומיוחדת.
פרחי וורדים פוזרו בכל החדר, ושתי כוסות שמפניה הונחו על השידה שעל ידי.
ראיתי אותו.
בקצה החדר, ליד הדלת הסגורה.
הוא עמד שם עם חליפה וורד בידו, שיערו היה מסודר לאחור ובאותו הרגע חששתי ששיערי נראה נורא כמו תמיד אחרי הלילה, אבל לא, נגעתי בו והוא היה מסודר בצורה מושלמת.
נעמדתי לאט ולרגע שכחתי שבכלל ישנתי.
שרר שקט ביני לבין עומר, שקט רומנטי ומושלם.
לפתע הוא החל להתקרב אליי.

"יולי, יולי שלי.
את כל כך יפה, אמא שלי עשתה עבודה מעולה אני רואה" אמר וגיכחתי.
"את מבינה בכלל מה זה 5 שנים של זוגיות עם זוג תאומים שמציקים לך כל היום ומתלחששים עכשיו מאחורי הדלת עם אמא שלי?
את מבינה בכלל כמה מאושר את עושה אותי? אני רוצה לחשוב שכן, אבל רק כדי לוודא שגם את מרגישה כמוני ומאושרת איתי כמוני.
יולי שלי, אחרי חמש שנים
חמש שנים המאושרות בחיי
יפה שלי."
הוא התקרב אליי כל כך קרוב, עיניו נצצו מאושר ואני כדי לא לבכות עצמתי את עיני. דקה שלמה עמדנו ככה, מצחו נוגע במצחי, והדבר היחידי שנשמע כרגע הוא הנשימות שלנו, והדפיקות לב המהירות של שנינו.
הרגשתי אותו מתרחק מעט.
פתחתי את עיניי כדי להביט בעיניו, אך הן לא היו שם יותר.
הסתכלתי למטה.
הוא היה שם.
כרע ברך.

"התינשאי לי?"