אחי הגדול

ההלוויה -פרק 20-

נ.מ יולי-
"אני מפחדת.." לחשתי לעומר בקול רועד והוא נאנח, בניסיונו הרב להרגיע אותי, לעלות להספד.
שיחררו אותי לפני יומיים מהבית חולים, הסמים היו קשים מידי אז לא יכלו לקחת לי בדיקות דם למרות שגם לא הייתי צריכה. התאשפזתי שם למשך שבוע וחצי מפגיעות חיצוניות, חבלות, נקע בשורש כף היד וצלע שבורה.
"יולי הכל יהיה בסדר, שנינו יודעים שהוא לא מת. יש לשנינו עדיין תקווה, אל תגידי לי שלך אין.." עומר אמר לי בקול סמכותי ויציב ותחב אותי לתוך חיבוק, אני חושבת לפעמים שהוא קורא את מחשבותיי ויודע מה להגיד כדי להרגיע אותי.
השעה הייתה שעה בוקר מאוחרת, כמעט צהריים. הייתי לבושה בשמלה שחורה עם שרוולים ארוכים והשמלה הגיע לי עד מתחת לברכיים, לבשתי גרביון תרמי בצבע גוף, כי בכל זאת, קר בחוץ. על צווארי הייתה מונחת השרשרת שאוהד הביא לי לפני שנה וחצי, השרשרת של אמא שלי. פניי היו תחובות בהמון מייק-אפ, כי הייתי חיוורת מהבכי והלילות שלא ישנתי בהם עשו לי עיגולים שחורים בולטים. אני לא מתאפרת בדרך כלל, אז אמה איפרה אותי. עומר היה מחויב לבוא עם מדי צבא, אז הוא היה איתם וזה נתן לי פלאשבקים ליום הנוראי הזה שנתתי לאוהד להתגייס.
נעלתי מגפי עקב והתחלתי להתקדם לעבר הדלת כשעומר מחזיק חזק בידי. נשמתי נשימה אחת ארוכה ויצאתי בפסיעה מדלת הבית.

הגענו לבית הכנסת, אף פעם לא האמנתי באלוהים, אבל הייתה משמעות גדולה לדת עבורי.
בית הכנסת היה מלא באנשים חשובים וחיילים עם מדים, בדיוק כמו עומר.
המבטים של רוב האנשים נפלו עליי, מבטים שמראים רחמים. הם... מרחמים עליי?
לא העזתי להיכנס ל"עזרת נשים", כי אני יודעת שאני אתחיל לבכות ברגע שאכנס לשם.
אחרי כמה תפילות שם, הוציאו ארון של חללי צה''ל ו4 חיילים עם מבטים אדישים הרימו אותו, אבל אני כבר יודעת שהארון ריק.
הכניסו את הארון לתוך רכב שחור וגדול שהיה נראה מאוד מכובד ורשמי, כמה חיילים ביקשו ממני ומעומר להיכנס אליו גם בשעה שכל שאר האנשים נסעו ברכבים. לא רציתי לריב ולדרוש לנסוע ברכב הפרטי של עומר אז פשוט הנהנתי בראשי לחיוב.
"אוי אלוהים.
אני בהלוויה של אח שלי הגדול"
מלמלתי לעצמי את המשפט הזה במשך כל הנסיעה. אני חושבת שעומר שמע אותי ממלמלת כי באותו הרגע שהתחלתי למלמל לעצמי את המשפט ההוא עומר חיבק אותי מהצד בזהירות ונשק ללחיי.
כשהגענו ל.. בית העלמין.., אותם החיילים שסחבו את הארון שאמור להיות של אוהד, סחבו אותו גם הפעם לכיוון הקברים, רק שהפעם פניהם נראו רכות יותר והיה נראה שמעט כואב להם.. כשחלפו על פניי פניהם התקשחו ואז נפל לי האסימון, גם הם מרחמים עליי ולא רוצים להראות לי חולשה.

התקדמנו לעבר החלקה של הנופלים והחיילים הניחו את הארון הריק של אוהד על אחת מהחלקות קבר הריקות.
התחילו את הטקס, שנמשך שעתיים. הרמטכ''ל והמפקד שלו וכל מיני אנשים חשובים דיברו אבל אני הייתי עסוקה במחשבות שלי, כשלפתע בחילה עלתה בגרוני.
יצאתי מהאיזור והלכתי לשירותים הצמודים ועומר מהר אחריי. הקאתי כל כך הרבה, כאילו שתיתי כל כך הרבה אלכוהול לפני. עומר עמד מאחוריי והחזיק את שיערי וטפח על גבי בעדינות. הקאתי כל כך הרבה. כאב לי. אני מנחשת ומקווה שזה מהלחץ ולא משהו אחר כמו ווירוס או משהו.
אחרי שסיימתי להקיא סופסוף, שטפתי את הפה ולמרות כל המייקאפ נראיתי חיוורת מתמיד, כמו שלגיה, שפתיי היו אדומות ונפוחות ועורי היה לבן כמו שלג.
עומר מהר הצמיד אותי לחיבוק ופניי נתחבו בתוך חזהו השרירי והמכוסה במדי צבא. הרגשתי בתוך ידיו חום, חום כזה שהרגשתי עם אוהד, חום כזה שהרגשתי עם הוריי, עומר הוא חלק ממני עכשיו.
התחלנו לצעוד החוצה והתיישבנו על ספסל, רחוק מההמולה, רחוק מכולם.
צמוד לאותו הספסל היה הקבר של הוריי, הם לא נפרדו גם לא אחרי המוות.
ישבנו בשקט, לא שקט מביך אלא שקט רגעי, שעומר ידע שאני לא במצב לדבר כרגע. ראיתי את ההספדים של כולם מרחוק וידעתי שבקרוב זה יהיה תורי לעלות להספד, וצדקתי. אחרי שאני ועומר קמנו והתחלנו להתקדם לעבר החֶלקה של אוהד, לפתע אחד החיילים נעמד מולנו והיה נראה עצוב, וראיתי על עיניו שמבשרות לי שזה תורי לעלות להספד.

"אני מפחדת.." אמרתי לעומר והוא נאנח.
דיברנו מעט ועליתי להספד עם חתיכת נייר מוכנה מראש שכתבתי וכל המבטים של כולם היו נעוצים עליי. עמדתי על במת נאום כזאת, ועל שרפרף כדי שיצליחו לראות אותי מבעד לבמה, כי הגובה שלי לא כזה עוזר למצב.
על הבמה היה מין רמקול מחובר כדי שאני לא אצטרך להחזיק את המיקרופון והתחלתי להקריא;
"אממ.. טוב.. אז אוקיי.." אמרתי ומבטי כולם היו נעוצים בי בפחד.
"לעזאזל עם זה" לחשתי לעצמי שבמזל הרמקול לא קלט את זה, תפסתי את הדף וקראתי אותו לחתיכות קטנות וכינסתי את כולן לכדור נייר שאותו זרקתי לפח הצמוד. והתחלתי לאלתר מראשי, ללא כל דף. אני אדבר על הרגשות שמציפים אותי. והם יותר מידי רגשות.

"טוב, אז..
אין לי מה להגיד שאוהד היה גיבור מלחמה ואמיץ וכל זה, כי הוא היה ולא צריך לציין את זה, זה כבר ידוע מראש.
אוהד היה יותר מזה, הוא היה אחי הגדול. הוא היה ההוא שכולם קינאו שיש לי אותו בתור אח גדול, הוא היה ההוא שכשקיבלתי מכה בברך הוא הרים אותי וקנה לי גלידה. הוא היה האוזן הקשבת שלי.
'כשהלב בוכה, רק אלוהים שומע', זה מה שכולם אומרים, אז איך זה שהוא תמיד שמע אותי?
אוהד שלי, הלכת ממני כל כך מהר, היינו האחים שתמיד רבים, ואז משלימים כל כך מהר שאף אחד לא שם לב שבכלל רבנו.
ברגע אחד נשברו החיים שלי לשניים ומאותו הרגע התכנסתי בתוך עצמי, עוצרת חלק מחלומותיי, למרות שאני יודעת שהוא לא היה רוצה בכך.
בתוך מהלומת השכול, החשוב לנו ביותר הוא לתמוך בליבי היקר, להקדיש את עצמנו לטובת הכחל ולפעול בכל מאודנו לסגור את החלל העצום שהשאיר אחי הבכור, בתוך ליבי.
אוהד שלי, אני יודעת שאתה שומע כל מילה ומילה שלי, אני יודעת שאתה רוצה לענות אבל אתה לא יכול, לא מסוגל.
אתה מנסה לצרוח, אף אחד לא שומע.
אתה מנסה לברוח, אף אחד לא תופס אותך.
ככה זה אחים, לנצח קשורים. אני תמיד אהיה איתך ותמיד אשמע אותך גם כשקשה, גם כשאתה חושב שהכל אבוד ואין אף אחד לצידך, אני תמיד אהיה שם, בפינה מסתכלת עליך.
אתה תמיד תישאר בליבי אוהד שלי, ואני יודעת שיום אחד תחזור אליי.
אתה לא מוותר, אף פעם לא. אתה עקשן שלפעמים זה מעצבן, ואני יודעת שאתה לעולם לא תוותר עד שלא תקבל את מבוקשך.
אתה חזק, רוב האנשים היו רוצים כוח כמו שלך ורצון כמו שלך, ומי שלא פשוט לא מודה בזה.
כולן נופלות לרגליך, ובצדק, עד שאתה נףלת פתאום. ולא לרגלי אף אחת, אלא לרגלי הגורל. אני אוהבת אותך גיבור שלי
אוהד שלי."

שררה דממה בקהל, אך מה שעשיתי הייתה להודות לכולם ולרדת מהבמה. בזווית עיני ראיתי את עומר שעמד בסוף, ביחד עם כל שאר החיילים, מסתכל לעברי ומחייך.

עשיתי את זה.