אחי הגדול

ההסתננות -פרק 12-

*שבועיים קודם*
נ.מ אוהד-
"תכבו פנסים, אתם מגיעים עוד 50 מטרים" המפקד הודיע לנו בקשר וכולנו כיבינו את הפנסים. החושך היה כל כך חזק שהרגשתי לרגע קלסטרופובי, זה היה הגוון הכי כהה של שחור שראיתי בחיי.
כשיצאנו השעה הייתה שעת לילה, אז גם בחוץ היה חושך, אבל יכולנו לראות אחד את השני.
צעדנו בערך חצי קילומטר פנימה לעזה והבחנו בג'יפ לבן גדול שבבגאז' שלו היה אוהלים מגולגלים עצומים מכוסים בברזנט. בג'יפ היה רק 5 מקומות ישיבה אז 2 מאיתנו היו צריכים לשבת בבגאז', אנני התנדבתי לנהוג משום שכולם שם היו עייפים ואני היחידי שערני מספיק לנהוג שעתיים רצוף.
בזמן שכל השאר ישנו לי נותר זמן לחשוב מה קורה עם יולי, אני דואג לה כל כך, איך היא מתמודדת? היא בטח התקשרה אליי אלפי פעמים כי ככה היא אם אני לא עונה לה פעם אחת היא נכנסת לחרדות שקרה לי משהו, אני כל כך מתחרט שלא התקשרתי אליה לפני.
לפתע שמעתי הודעה בקשר שממוקדת במיוחד לי- "סמל אוהד, כל חיילי החטיבה נשלחו לפני כ20 שעות להילחם בשטחים, אתה ושאר השישה נבחרתם בפינצטה כדי שלא תצטרכו להילחם, אל תאכזב אותי" המפקד אמר, לא יכולתי לאכזב אותו כי אז אני גם אאכזב את יולי, אז פשוט אמרתי "כן המפקד! , שאלה המפקד, מתי נוכל להתקשר לבתים להודיע שאנחנו בסדר?" שאלתי והמפקד נאנח ולא ענה.

נ.מ יולי-
"שלום המנוי אליו חייגתם אינו זמין כאלה אנא..." התא קולי ענה לי בטלפון של אוהד ואני נשבעת אני כל כך קרובה להתפוצץ מדאגה וכעס, למה הוא לא עונה לי?!?!
אחרי לפחות 7 נסיונות להתקשר לאוהד החלטתי לרדת לסלון, פתחתי את הטלוויזיה לחדשות להתעדכן קצת במלחמה המעצבנת הזאת ולא היה משהו מיוחד, אחרי 10 דקות של דיווחים משעממים פתאום הדיווחן מן (חח) אמר משהו שגרם לי לצמרמורת-
"כ20 חיילי גולני נשלחו לשטחים להילחם..."
אוהד נשלח לשטחים להילחם? הוא עומד עכשיו לסכן את החיים שלו מול עשרות מחבלים? לאא... זה לא עומד לקרות.
לקחתי את הדברים שלי ונסעתי לעוטף עזה, בגלל שאוהד חייל אני יודעת על כל הבסיסים הסודיים שלהם בצמוד לעוטף.
הנסיעה ארכה כשלוש שעות אבל הרגישה לי כמו חמש דקות, נסעתי בלי לעצור עם דמעות בעיניים שלי, שזורמות בלי הפסקה.
כשהגעתי הבסיס היה ריק, הסתובבתי בכל האיזור כולל בחדרים, הכל ריק.
לפתע ראיתי במרפאה הריקה והמפחידה חייל אחד, מחובר לאינפוזיה ואין מי ששומר עליו, וואטפ-
ניגשתי אליו והוא לרגע נראה עירני ומבולבל, אבל לרגע התעשט ופניו נראו רגועות.
"את אחות של אוהד? יולי אני חושב... נכון?" שאל ועכשיו היה תורי להיות מבולבלת. "מה?.. אתה מכיר אותי?" שאלתי "בטח! אוהד מראה פה לכולם מי זאת אחותו הקטנה והוא מדבר עלייך כל הזמן, יותר נכון חופר עלייך" אמר וגילגל עיניים, "וואלה? אוהד? מדבר עליי?" אמרתי וגיכחתי, "אז אתה יודע איפה הוא?" "לא, כל החיילים הלכו לשטחים להילחם והוא ועוד 6 חיילים פשוט נעלמו, הם לא הלכו להילחם עם כולם, בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא עלה לאוטו גלידה עם המפקד או משהו כזה" אמר וצחק, אבל אני לא יכולה לצחוק, אז התחלתי לפלרטט כדי שיהיה לי עוד קצת פרטים, אני יודעת שזה מרושע אבל זה מה שיש.
"אז... מר חייל..." אמרתי במבט נחשק, "למה אתה לא הולך לקרב?" שאלתי, "אסור לי כי איבדתי המון דם באחד הקרבות, עשו לי ניתוח בטן מהיר מאוד ואסור לי לזוז מהמיטה, אולי אני נראה לך בריא והכל אבל יש לי 17 תפרים בבטן" אמר וגיחך. "איזה גיבור אז בטוח ידוע לך על אחי הגדול" אמרתי והוא צחק "לא לא מאמי לא אני לא יודע כלום ותפסיקי לעשות את זה ואת הקול הזה כי אחרת אני אקרע את התפרים מרוב צחוק" גלגלתי עיניים, קרצתי לו ויצאתי.
אוף, אני ממש דואגת לאוהד ואני מרגישה שאני משתגעת, הבחור הזה שהיה במראםה אמר לי שגם עומר לא בשטחים כי הוא פיתח פוביה לזה ויצא מהטווח בגלל המצב הנפשי שלו, איפה אוהד יכול להיות?

סורי שלא העלתי כל היום אפילו לא קצת, בכל יום ראשון אני צריכה לנסוע למקום מסוים שעה וחצי הלוך שעה וחצי חזור ולהישאר שם שעתיים ועם כל הבצפר אין לי זמן, אני אשתדל לפצות אתכם⁦♥️⁩😉